חם

יש תובנות כאלה, שלא מרפות. ששוב ושוב מגיעות כפואנטה בשיחה, במחשבות, בהסתכלות על החיים. ואז אני שואלת את עצמי, לאן מתקדמים מכאן. אם כל הנחלים מוליכים אל אותו הים, ובים אין נתיב לילך בו, לאן ממשיכים.

אולי הפתרון הוא לקחת את רסיסי המחשבות האלו ולהפוך אותן למילים. מימוש של מילים הוא במעשה, ומימוש של מחשבות – הוא במילים. ואחרי המימוש אפשר למצוא את נקודת הסדק או ההארה (או היינו הך), שדרכה יפרוץ המעיין הבא.

קראתי לאחרונה מאמר מרתק של ד"ר אלון גושן – גוטשטיין על חווית נוכחות האל בעולם הדתי. אחת התובנות הראשונות שעולות ממנו, היא כי מערכת השיקולים ההלכתית – פורמלית אינה תלויה בנוכחות הא-ל. קירבת אלוקים אינה עומדת בבסיס המנגנונים הדתיים, ואינה מהווה ערך שמדרג רמה דתית של אנשים (לדוגמא כשיקול בבחירת אישי חינוך וציבור). בלשונו, "ניתן להגיע לרמות גבוהות של מצוינות דתית בלי שלנוכחות האל תהיה חלק בתודעתו של האדם הדתי". בהמשך המאמר, משרטט הכותב את המשבר האמוני ביהדות שנוצר בעקבות חורבן המקדש והסתלקות הנבואה, ואת האלטרנטיבות בימינו שיכולות לשמש כתחליף – לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות.

גיליתי לאחרונה כי יש אנשים הסבורים כי עדיף אדם שעובד עבודה זרה אך מקיים תרי"ג מצוות, מאדם שתפיסת האמונה שלו בהירה וברורה אך אינו מקיים מצוות מסיבה כלשהיא.

בעיניי, המצב שבו קיימים אנשים הסבורים כי ניתן לקיים אורח חיים דתי ללא הרבדים המופשטים של אמונה וקירבת אלוקים, הוא מצב של גלות עמוקה, גלות הדעת. טיעונים בעד השיטה המקדשת את קיום המצוות אומרים – הנצרות מבוססת על אמונה, היהדות מבוססת על מצוות. בעיניי, זו הנגדה קיצונית נוחה למשתמש אך מעוותת את האמת. נכון שהנצרות שהשתלשלה מהיהדות מחקה את החלק המעשי שבה ושימרה את החלק האמוני, אך אין זה אומר שהיהדות מבוססת רק על החלק המעשי.

אבל התובנה שעולה לי כשאני נתקלת באמירות שמקדשות את המעשה, היא שלמציאות יש כח אדיר. היא פשוט שם ואי אפשר להתעלם ממנה. היא נתפסת בחמשת החושים, היא קיימת עבור כל האנשים שווה בשווה. העומק שמור רק למי שמזהה ומרגיש את הסדק במציאות הגשמית הפשוטה, אבל יש הרבה מאד אנשים שמתעלמים או לא מסוגלים לתפוס את החלק העמוק של החיים.

פחד יצחק, מאמר ט חנוכה – הרמב"ן: כי אין בחכמת תלמודנו מופת חותך כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה. ומסביר ר' יצחק הוטנר: "אין זה קול ענות חלושה של חכמת תלמודנו הזקוקה להתנצלות על חסרון בהירות ההכרעה… אדרבא, זו היא הרבותא הגדולה כי תפארתה וגאוותה של חכמת תלמודנו הוא בשלילת המופת החותך בתחומה…" הוא מוסיף ואומר כי ההבדל בין ברית נח לבין ברית אברהם הוא המוליד את ההבדל בין המדע השייך לברית נח לבין החכמה המשתייכת לברית אברהם. כי ברית נח היא ברית השמירה על המציאות הקיימת, ואילו ברית אברהם עניינה יצירת מציאות חדשה, שתתקיים באחרית הימים.

ובהמשך המאמר: "גלות יוון מיוחדת היא בזה שעיקר עניינה – גלות של חכמת תלמודנו אצל שאר חכמות. אחד הפנים של גלות זו הוא הלחץ המעיק אשר החכמות הללו דורסות הן על גבי חכמת תלמודנו, מתוך החוצפה של מציאות ה'מופת חותך' אצלם. הפורקן הפנימי מדריסת חוצפה זו, היא ההכרח החיה כי אין חכמת תלמודנו תולדה מן המציאות הקיימת, אלא שהוא מקור למציאות העתידה להתחדש. הכרה זו תופסת היא את חכמת תלמודנו תפיסה של מקור, שהיא השגה בדרך מיניה וביה, ולא תפיסה של תולדה, שהיא השגה בדרך 'מופת חותך' ממקום אחר".

מה שאני לומדת ממאמרו של ה'פחד יצחק', הוא כי הכאב הזה, הוא כאב מובנה שנובע מייחודו של הרובד העמוק. תפיסתו של העומק היא תפיסה של מקור, של השגת מהות הדברים ותוכנם. כשתופסים את עצם הדבר, אין צורך בהוכחות על קיומו בדרך של "מופתים חותכים".

למציאות יש רגליים, לעומק יש כנפיים. המציאות היא הדמות המעשית, הפרקטית, הרואה את הכאן והעכשיו, את הצעד הבא שיש לפסוע. העומק הוא הדמות הנבואית, הפיוטית, עשירת הדמיון, המביטה רחוק, רואה שקוף.

ומהו מקומה של המציאות עבור אנשי העומק? זו שאלה לפוסט נפרד, שתיענה בפעם אחרת.