מים

לפני הכל, מתוך נאמנות למסגרת של הבלוג שלי, אספר לכם שברשימת שבעים הכוחות של הגר"א הוא מונה את ארבעת היסודות פעמיים, שכן הוא כותב שלכל יסוד יש גם חומר וגם צורה. אבל כרגע החלטתי לא לכתוב פעמיים על כל יסוד, אולי גם הרשומות האלה תיכתבנה פעם… אז זורמת אל המים.

באחת ההרצאות באוניברסיטה תיאר המרצה את נסיונות חיפוש חיים בחלל, ואת חיפוש המים כדרך מרכזית בנסיונות האלה, שכן מים הם אלמנט חיוני עבור החיים. ואז שאלתי את עצמי ובמקביל חברה שאלה את המרצה: האם לא ייתכנו חיים אחרים, מסוג שאינו ידוע לנו, כאלה שלא דורשים מים כדי להתקיים? מה הטעם לחפש מים, אם יש סיכוי גדול שחיים שהתפתחו במקביל אלינו – התפתחו באופן שונה לחלוטין? והמרצה ענה: ייתכן שקיימים חיים מסוג אחר, אבל לנו, שהחיים עבורנו מוגדרים מכמה הגדרות יסוד די קשיחות, אין דרך לזהות חיים כאלו.

מים וחוף, לבן ושחור. שתי שפות נושקות.

התשובה הזו לקחה אותי לרצף של הרהורים. האם ייתכן שגם בכדור הארץ קיים סוג אחר של חיים, שמתחת לפני השטח הידועים לנו רוחשים חיים שאין לנו דרך לגשת אליהם? האם לצמחים כואב כשקוטפים אותם, אבל לנו אין דרך למדוד ולזהות זאת? כשתינוק משהק, תמיד תהיה מישהי שתאמר "אבל זה לא מפריע לו". ואני תוהה לעצמי, מאין לנו המבוגרים לדעת, מה מפריע או לא מפריע לתינוק שעדיין לא מבטא את עצמו?

כבר כתבתי על החשיבות של להבין בדיון מהן עמדות המוצא של בן השיח. אבל יותר מזה, לעיתים אנשים מדברים וחושבים שהם מבינים זה את זה, שהם זורמים על אותו גל, בעוד שהם בעצם מדברים בשתי שפות אחרות. אחד מדבר על פני השטח והשני מדבר על הרובד העמוק. שניהם משתמשים באותן המילים בדיוק – לשני דברים שונים בתכלית. עבור האחד מילות המשל הן חזות הכל, עבור השני הן רק המפתח לשערי הנמשל. לכל אחד הגדרה אחרת למושג 'חיים'. לפעמים עוברים מים רבים בנהר עד שמגיע סדק, רגע של התפכחות והבנה שהיה זה דו שיח של חרשים, ששני הדוברים ביטאו את עצמם מתוך ביטחון שהצד השני בדיאלוג דובר את שפתם, בעוד שלמעשה הוא ניהל באותו זמן את המונולוג הפרטי שלו, בשפה שרק הוא מבין.

זה קרה לי לאחרונה, שכשדיברתי עם חברות על התפיסה שלי לגבי הגמרא.
אני טענתי שבלימוד הישיבתי הקלאסי אין חתירה לרלוונטיות לחיים, והן טענו נגדי שבעליהן חוזרים הביתה עם סוגיות שמאד רלוונטיות ומעסיקות אותם. עד כמה שידוע לי, בסגנון הלימוד המקובל כיום הדגש הוא על עיון אינטלקטואלי 'מנותק' ולא על חיבור לחיים, ולכן אתגרתי אותן לבקש מבעליהן דוגמאות מהלימוד שלהם לקשר בין התורה לחיים. הן אמרו לי בביטחון שהן תבאנה מלאי של דוגמאות כאלה, אבל כשהן חזרו עם דוגמאות, נוכחתי לדעת עד כמה השפות שלנו היו שונות… הן נתנו דוגמאות של סוגיות הלכתיות בדיני שבת, כשרות, כיבוד הורים, כהוכחה לכך שלימוד הגמרא אינו מנותק מהמציאות. ואני הרי לא התכוונתי לדוגמאות כאלה, אני התכוונתי לשאול האם הן חשות שהגמרא מדברת ונוגעת אל חיי היום יום שלהן עצמן, לשאלות שמעסיקות אותן, לחלומות שלהן, לקונפליקטים הפנימיים שלהן.

שבעים פנים לתורה, דור דור ודורשיה. וכל דור הביא את עצמו, את לבטיו, את דרך החשיבה שלו, את הסוגיות שהעסיקו אותו – אל תוך הלימוד. ומה מביא הדור שלנו אל בית המדרש? דור של פוסטמודרניזם, של ידע אינסופי בכל התחומים, של חיפוש דרך, זרם אינדיבידואלי בתוך האוקיינוס האדיר, השוצף? דור שבו אנשים רק מבקשים להם מקום שקט, מקלט ליונת נפשם…

והמים חיים לעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s