הימים, ימים קשים. ימים של סגר מפנים ומחוץ, להישאר בתוך הבית ולא לצאת זה קשה, לצאת החוצה ולגלות שהחוץ גם הוא מחניק ומשרה אווירה מתוחה – זה אפילו עוד יותר קשה.

איור יפה שראיתי אומר: אם אתה לא יכול ללכת החוצה – לך פנימה (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אולי זו באמת האפשרות היחידה למצוא מרחבים בתקופה הזו- לצלול למרחבי הנפש, להכיר את הנופים הפנימיים.

הרבה מילים נאמרו על ההתמודדות עם משבר הקורונה, בציבור הכללי ובציבור החרדי. אני רוצה להציע נקודת מבט אחת שאני מזהה אותה חוזרת וצפה בשבועות האחרונים.

'אסור לסגור חיידרים', 'איזו צורה יש לתפילה בלי מניין', 'איך אפשר להשאיר טלפון פתוח בשבת', 'פסח בלי לנקות הוא לא פסח', האמירות האלה, ששמעתי רבות מהן בימים האחרונים, עלולות להשפיע לרעה על ניהול המשבר, כפי שכבר ראינו לצערנו. אבל לא על הנקודה הזו אני רוצה לדבר.

אני רוצה לדבר על המקום ההוא, שהתמכר לצורה החיצונית של ההוויה. המקום שבו חושב שהשלם שווה בדיוק לסך חלקיו.

שבת היא לא סך מצוותיה והלכותיה. שבת היא רעיון עמוק, מופשט ויסודי, שאין די בקיום פורמלי שלו כדי לתפוס את מרחביו ועוצמתו. נכון הוא שהלכות שבת נכתבו על בסיס הרעיון הזה, וכדי להעביר בתוך כלי ממשי את הרעיון המופשט, אבל רק כשהכלי שקוף וזך ניתן לראות את תכולתו. כשהכלי אטום – מבט חיצוני לא יוכל לחדור ולראות את מה שצפון בתוכו.

במילים של נמשל: מעשה לכשעצמו לא בהכרח יביא להבנה. הוא יכול לעורר רגש של טקס או של אקסטזה, אך הרגש הזה אינו מיוחד לרעיון האינדיבידואלי, הוא רגש שיכול להתעורר מכל ריטואל שהוא. כדי שמעשה יביא לחיבור לעומק שהוא מייצג – יש להעמיק בשורשיו, לשאול את עצמנו: מדוע כך ולא אחרת, להרחיב את אפיקי הדעת ולהגיע לקו העדין הזה, שבו נושקים שמים וארץ, רעיון וקיום.

אולי זו ההזדמנות לשאול את עצמנו: מה מתוך מה שאנחנו מקיימים – הוא חי ורענן, מחובר לשורש ויונק ממנו, ומה – הוא חומר מנותק, שמזמן לא מחובר למהות, ורק רובץ ותופס מקום במרחב המציאותי?

האם יש רק דרך אחת לבטא אמת גדולה, או שאמת גדולה – כוחה הוא בשיח ההדדי שלה עם החוויה, עם המציאות המשתנה?

לא אחד – יכול להעיד ולתת תוקף להרבה מאד 'כן'. היכולת לזהות דרכים רבות במפה, ולהבין כיצד לנווט לעיתים דווקא מדרך צדדית – היא שמעידה על כך שהדרך עצמה לא הפכה לאליל. שאנחנו לא סוגדים לפסיעות הרגליים שלנו בדרך, כי אם נאמנים לרוח המפעמת בנו כשאנחנו במסע.

לילה אחד, הבן שלי הציע לאסוף את המשחקים. אמרתי לו שכבר מאוחר ואם הוא עייף אז לא צריך. הוא אמר – אני רוצה בכל זאת לאסוף, ואז הוסיף- אבל אמא, זה לא בגלל שאני רוצה שיהיה לי מצווה, אלא כי אני באמת אוהב אותך ורוצה לשמח אותך.

המשפט הזה הוא בעיניי הצלחה בחינוך… ולמה?

בילדות, חינכו אותנו לקיים מצוות. שמענו די הרבה פעמים 'תעשה כך וכך כי זו מצווה'. המצווה הייתה הנימוק הסופי, ואולי יש בזה היגיון – אם רוצים לחנך ילד לקיום מצוות, ויוצאים מנקודת הנחה שעדיין אין לו בשלות שכלית ונפשית כדי להבין רעיונות פילוסופיים של טעמי התורה והמצוות, הדרך הפשוטה להביא אותו לקיום היא לדבר איתו במושגים של שכר מצווה.

הבעיה בעיניי היא כשהדרך הזו לא נשארת בחינוך הילדים, אלא מלווה אנשים לאורך כל חייהם. יצא לי לשמוע משפטים כמו "לגדל ילדים זו מצווה גדולה, כל פעם שקשה לך תזכרי שאת מגדלת את גדולי הדור הבא", או "אם את לא מרוצה מהעבודה, תזכרי שאת עושה מצווה גדולה של החזקת בעל תלמיד חכם וחסד לילדים", ואפילו -"תשקיעי בזוגיות, זו מצווה חשובה".

אני חייבת לציין שהמשפטים האלה נאמרו מתוך תמימות ואמונה ולא מתוך ניסיון מניפולטיבי לשכנע, אבל הם עדיין בעייתיים.

התורה היא תורת חיים. היא מערבת בתוכה מצוות שקשורות לחיי היום יום כמו פריה ורביה, כיבוד הורים, מתן צדקה לעניים, וגם מצוות סמליות כמו תפילין, מצה, שילוח הקן.

אני מאמינה שהסיבה לעירוב הזה, היא כי התורה נועדה להעניק לנו מבט עמוק על החיים, לגרום לנו לא להישאר על פני השטח אלא לפרוש כנף, להעמיק חקור, בכל מישורי החיים- הן במציאות הפשוטה, היומיומית, והן ברבדים המורכבים יותר של החיים, שלא בהכרח באים לידי ביטוי בחיי מעשה פשוטים.

האנטיתזה של זה- היא ניתוק בין התורה לבין החיים, שגורם לכך שאנשים מפתחים לעצמם מערכת מנותקת של חיי תורה, שם הם מתפלפלים בלהט על קוצו של יוד הלכתי, ומצד שני חיי המעשה שלהם נותרים מיותמים על הקרקע הראשונית, בלי צמיחה והתפתחות של חיי הרגש והנפש, של מערכות היחסים, של תמונת העולם. שם הם נשארים ברמה נמוכה, בלי שהתורה תחייה ותעשיר את חייהם.

אבל יש עוד אנטיתזה, שאותה הגדרתי לי לאחרונה. והיא נחלתם של אנשים שכנראה מרגישים בעייתיות בניתוק בין התורה לבין החיים, הם חשים קונפליקט בין מימוש עצמי לבין העבודה שהם עובדים בה, בין הזוגיות שהם חלמו עליה לבין הזוגיות שהם חיים בה, בין החלומות הגדולים שהיו להם לבין סדר היום השגרתי, והתשובה שלהם לפער הזה היא לסחוב את חיי המעשה אל המערכת הגבוהה. ומשם נולדים משפטים כמו אלו שציטטתי קודם. השאיפות שלך לא מתגשמות- אבל אתה מקיים מצווה, אתה לא מרוצה מהעבודה- אבל את מקיימת מצווה.

אני מאמינה שהעומק טמון בכל המצוות, בין אם שכליות ובין אם שמעיות, ונכון שכתוב "אל יאמר אדם אי אפשי באכילת חזיר", אבל לא במקרה הדוגמא היא של אכילת חזיר, הרי ברור שלא היה נכתב "אל יאמר אדם אי אפשי בכיבוד הורים", להפוך את החלק המובן, הטבעי שבתורה לאקסיומות כמו החלק המרומז, הסמלי – זה בעיניי הרס כפול, גם של החיים וגם של התורה.

של החיים- כי בדיוק כמו בשיטת הניתוק. החיים עצמם לא מתרוממים. הם נשארים עם כל הכאב הבלתי פתור, עם הפוטנציאל הלא ממומש, וגרוע מזה – האדם בונה לעצמו חומת הגנה מפני הרגשות האלה כי הם לא תואמים את קיום המצווה, והם נשארים בתוכו, כאובים ובלתי נראים.

ושל התורה – כי השיטה הזו הופכת את התורה ללא אנושית, היא בעצם מעקרת את רוב הרבדים – הרציונליות, הפילוסופיה, הרגש והנפש, ומקדשת את הרובד המעשי של הקיום. כי היא מכתיבה רגש אחד בסיסי- שמחה על כך שמקיימים מצווה. שמחה בקיום מצווה היא דבר ענק, כשהיא מתחוללת בד בבד עם הממשק בין התורה לבין הנפש, כשהמצווה היא ביטוי להבנה וקשר פנימי. אבל כשהיא שמחה מוכתבת מראש היא שמחה חלולה וריקה.

לכן, כשהילד שלי בן השש, אומר לי כשהוא עוזר לי – 'אני אוהב אותך' ולא 'אני עושה מצווה', זו המתנה הכי יפה שהוא יכול להעניק לי.

יש תובנות כאלה, שלא מרפות. ששוב ושוב מגיעות כפואנטה בשיחה, במחשבות, בהסתכלות על החיים. ואז אני שואלת את עצמי, לאן מתקדמים מכאן. אם כל הנחלים מוליכים אל אותו הים, ובים אין נתיב לילך בו, לאן ממשיכים.

אולי הפתרון הוא לקחת את רסיסי המחשבות האלו ולהפוך אותן למילים. מימוש של מילים הוא במעשה, ומימוש של מחשבות – הוא במילים. ואחרי המימוש אפשר למצוא את נקודת הסדק או ההארה (או היינו הך), שדרכה יפרוץ המעיין הבא.

קראתי לאחרונה מאמר מרתק של ד"ר אלון גושן – גוטשטיין על חווית נוכחות האל בעולם הדתי. אחת התובנות הראשונות שעולות ממנו, היא כי מערכת השיקולים ההלכתית – פורמלית אינה תלויה בנוכחות הא-ל. קירבת אלוקים אינה עומדת בבסיס המנגנונים הדתיים, ואינה מהווה ערך שמדרג רמה דתית של אנשים (לדוגמא כשיקול בבחירת אישי חינוך וציבור). בלשונו, "ניתן להגיע לרמות גבוהות של מצוינות דתית בלי שלנוכחות האל תהיה חלק בתודעתו של האדם הדתי". בהמשך המאמר, משרטט הכותב את המשבר האמוני ביהדות שנוצר בעקבות חורבן המקדש והסתלקות הנבואה, ואת האלטרנטיבות בימינו שיכולות לשמש כתחליף – לימוד תורה, תפילה וקיום מצוות.

גיליתי לאחרונה כי יש אנשים הסבורים כי עדיף אדם שעובד עבודה זרה אך מקיים תרי"ג מצוות, מאדם שתפיסת האמונה שלו בהירה וברורה אך אינו מקיים מצוות מסיבה כלשהיא.

בעיניי, המצב שבו קיימים אנשים הסבורים כי ניתן לקיים אורח חיים דתי ללא הרבדים המופשטים של אמונה וקירבת אלוקים, הוא מצב של גלות עמוקה, גלות הדעת. טיעונים בעד השיטה המקדשת את קיום המצוות אומרים – הנצרות מבוססת על אמונה, היהדות מבוססת על מצוות. בעיניי, זו הנגדה קיצונית נוחה למשתמש אך מעוותת את האמת. נכון שהנצרות שהשתלשלה מהיהדות מחקה את החלק המעשי שבה ושימרה את החלק האמוני, אך אין זה אומר שהיהדות מבוססת רק על החלק המעשי.

אבל התובנה שעולה לי כשאני נתקלת באמירות שמקדשות את המעשה, היא שלמציאות יש כח אדיר. היא פשוט שם ואי אפשר להתעלם ממנה. היא נתפסת בחמשת החושים, היא קיימת עבור כל האנשים שווה בשווה. העומק שמור רק למי שמזהה ומרגיש את הסדק במציאות הגשמית הפשוטה, אבל יש הרבה מאד אנשים שמתעלמים או לא מסוגלים לתפוס את החלק העמוק של החיים.

פחד יצחק, מאמר ט חנוכה – הרמב"ן: כי אין בחכמת תלמודנו מופת חותך כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה. ומסביר ר' יצחק הוטנר: "אין זה קול ענות חלושה של חכמת תלמודנו הזקוקה להתנצלות על חסרון בהירות ההכרעה… אדרבא, זו היא הרבותא הגדולה כי תפארתה וגאוותה של חכמת תלמודנו הוא בשלילת המופת החותך בתחומה…" הוא מוסיף ואומר כי ההבדל בין ברית נח לבין ברית אברהם הוא המוליד את ההבדל בין המדע השייך לברית נח לבין החכמה המשתייכת לברית אברהם. כי ברית נח היא ברית השמירה על המציאות הקיימת, ואילו ברית אברהם עניינה יצירת מציאות חדשה, שתתקיים באחרית הימים.

ובהמשך המאמר: "גלות יוון מיוחדת היא בזה שעיקר עניינה – גלות של חכמת תלמודנו אצל שאר חכמות. אחד הפנים של גלות זו הוא הלחץ המעיק אשר החכמות הללו דורסות הן על גבי חכמת תלמודנו, מתוך החוצפה של מציאות ה'מופת חותך' אצלם. הפורקן הפנימי מדריסת חוצפה זו, היא ההכרח החיה כי אין חכמת תלמודנו תולדה מן המציאות הקיימת, אלא שהוא מקור למציאות העתידה להתחדש. הכרה זו תופסת היא את חכמת תלמודנו תפיסה של מקור, שהיא השגה בדרך מיניה וביה, ולא תפיסה של תולדה, שהיא השגה בדרך 'מופת חותך' ממקום אחר".

מה שאני לומדת ממאמרו של ה'פחד יצחק', הוא כי הכאב הזה, הוא כאב מובנה שנובע מייחודו של הרובד העמוק. תפיסתו של העומק היא תפיסה של מקור, של השגת מהות הדברים ותוכנם. כשתופסים את עצם הדבר, אין צורך בהוכחות על קיומו בדרך של "מופתים חותכים".

למציאות יש רגליים, לעומק יש כנפיים. המציאות היא הדמות המעשית, הפרקטית, הרואה את הכאן והעכשיו, את הצעד הבא שיש לפסוע. העומק הוא הדמות הנבואית, הפיוטית, עשירת הדמיון, המביטה רחוק, רואה שקוף.

ומהו מקומה של המציאות עבור אנשי העומק? זו שאלה לפוסט נפרד, שתיענה בפעם אחרת.

בין רביבים עלי דשא הוא עמד ושר. כנפות הארץ מתחתיו, רוחות השמים מעליו, מעוטף בארבע כנפות ורוח מנשבת בו.
כך התחיל הבוקר שלי, כשאני צועדת בפארק השכונתי, על הדשא שנשתל שם ע"י העירייה, בין הנתזים מהממטרות המסתובבות הנה והנה.
וחשבתי לי מצד אחד האם לזה כיוון ר' נחמן כשכתב להתפלל בין העשבים, ומצד שני אולי היום אין דרך טובה יותר…

חשבתי בשבת על רצף המועדים, פסח, ספירת העומר ושבועות. עד כמה הם קשורים בטבורם אל הטבע. השבתת השאור מהבתים ויצירת התחלה חדשה, של אכילת מצה – לחם ראשוני, טבעי, שעוד לא הספיק לתפוח ולהשתכלל. לאחר מכן קרבן העומר מהשעורים ובשבועות קרבן שתי הלחם מחיטים. רצף של חגיגות סביב התבואה והלחם. מאביב ועד קציר. והמשמעות הרוחנית – לאומית של יציאת מצרים ומתן תורה, אינה הולכת בקו מקביל, נפרד, אלא נובעת מתוך הטבע, מתוך הלך הרוח והנפש שבחילופי העונות והטבעים. (בעז"ה אצרף כאן קישור למאמר נפלא בנושא, בינתיים הוא פורסם בפייסבוק אז מחכה שיעלה לאתר הבית של הכותב).

ומה נאמר אנחנו, שעבורנו לחם הוא עוד מוצר תעשייתי, שרואים שדות רק בטיולים שנתיים, שחילופי עונות עבורנו הם כמעט חסרי משמעות מלבד הבדלי הטמפרטורה והמחלות העונתיות, שזקוקים להסבר מפורט על מקורן של תופעות כמו גל פרפרים וחיפושיות שמגיע לארץ?….

המעבר לחיי עיר והניתוק מהטבע, יחד עם המהפכה התעשייתית והטכנולוגית – הם תהליכים מכוננים, שהשפעותיהם עצומות מימדים בכל תחום שהוא, מבחינה כלכלית, תרבותית, בריאותית ומן הסתם נכתב על כך רבות… אבל אני רוצה להתמקד רק בהשפעה שלהם על קיום מצוות. תורת החיים, המעניקה לאדם חוקי חיים בלכתו בדרכו הטבעית, מכילה מצוות רבות שנכתבו בהקשר של חיי טבע וחקלאות: החגים סובבים סביב מועדים חקלאיים, מצוות רבות תלויות בארץ – החל מכלאיים, דרך לקט, שכחה ופאה, וכלה בערלה, נטע רבעי, ביכורים, תרומות ומעשרות ועוד ועוד. כיצד אנו, שכל כך מנותקים מהמהלך הטבעי של חיי הצומח, יכולים למצוא נקודת חיבור פנימית אל המצוות האלו? היום, אם אדם ינסה בכוח לחזור מהעיר אל חיים חקלאיים, גם זה יהיה קצת מאולץ. זו לא תנועת הנפש הספונטנית עבור אדם סטנדרטי שנולד במאה ה-21.

על הנקודה הזו כבר חשבתי בעבר, אבל מה שהתחדש לי היום, הוא שאולי יש בזה הסבר לנקודה אחרת שכואבת לי, איך הדגש בקיום מצוות הלך והשתנה עם השנים, מקיום ספונטני ואותנטי – אל קיום טכני – משפטי יבש, מחיפוש אחר כוונה ומשמעות אל שאיפה ל"מצוינות הלכתית", לסמן 'וי' על כמה שיותר פרטים מעשיים של המצווה, גם אם העיקר – הלב – חסר מן הספר. מה שהתחדש לי, זה שאולי למעבר הזה יש הסבר היסטורי: עם ההתרחקות מהחיים הטבעיים בארץ ישראל והיציאה לגלות, באמת אבד הקשר הפנימי והחי אל מצוות רבות, והעיסוק ההלכתי נועד למצוא אפיק אחר של חיבור אליהן. עם גלות העם מארצו, יצאה גם הנפש לגלות.

אם כן, מה יכול להיות הפתרון? בדור שלנו, דור שכולו מלא צמא ורצון למשמעות, לנפש, למהות? מה שאני מציעה, הוא שאולי ה"טבע" בדור שלנו, הוא טבע האדם. זו חלקת האלוקים הקטנה שנותרה לנו עדיין, האדם ונפשו פנימה. אם אין לנו מרחבי נוף ואדמה שמצמיחה יבולים, עדיין נפשנו רחבה, עמוקה ופוריה.

שובו אל האוצרות שלכם, אל ראשית עריסותיכם, אל דקויות הנפש. מתוך החיים הפועמים במלוא עוזם – יצמח החיבור האיתן ביותר אל תורת החיים.

תשובההעברה

הפוסט הזה מתגבש לי במשך די הרבה זמן, אבל עד עכשיו עדיין לא הצלחתי למצוא את המבנה והסדר הנכון עבורו. אבל המחשבות האלה כבר בוערות מידי, אז קדימה… יהיה מה שיהיה.

הרעיון של הפוסט הזה הוא קצר, אבל בעיניי קשור לתחומים רבים, והוא – אי אפשר לקחת דבר, לעקור מתוכו את תוכנו ומהותו, ולצפות שהוא ימשיך לנשום מכוח האינרציה או בהנשמה מלאכותית.

המהפכה התעשייתית והטכנולוגית חוללה שינוי אדיר בעולם. משאלות של 'האם', עבר העולם לשאלות של 'איך'. אם פעם השאלה הייתה האם תתפרנס, האם תצליח להביא לחם הביתה, היום השאלה היא רק איזה סוג לחם זה יהיה, ובאיזו צורה תביא אותו. אם לפני מאה שנה ההתלבטות הייתה האם הילד בן העשר או הארבע – עשרה יוכל ללמוד בישיבה או ילך לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית, היום השאלה היא רק באיזו ישיבה הוא ילמד. אם פעם חלק גדול משיקולים של אישה בנישואין היו שיקולים של 'האם', האם יהיה מישהו שידאג למחסורה, יגן עליה ויהיה אב ילדיה, היום נשים שואלות את עצמן עם מי תקשורנה את גורלן, איך הוא ייראה ומה הן מצפות מהנישואין. (מובן שגם היום עדיין יש אנשים שנלחמים על ההישרדות היומיומיות שלהם, אני מדברת על המגמה הכללית.)

ברור שהשינוי הזה הוא מבורך, בכל תחום שנבדוק. אך טמון בו גם פוטנציאל ניוון אדיר. אנשים כבר לא שואלים את עצמם את השאלות המהותיות, עבור מה אני נלחם, מה אני באמת רוצה, מה הערך שהייתי מת עבורו כי בלעדיו החיים אינם חיים, כי השאלות האלה הן כבר לא על סדר היום. הן לא קו המלחמה היומיומי של רובנו. במקום זאת, אנשים מבלים את חייהם בשאלות 'קטנות'. במקום שהנוחות שבקידמה תותיר לאנשים מרחב נשימה וחופש פנימי לעסוק בסוגיות החשובות באמת, במקום שהתקרה שנבנתה מעל ראשם המונעת את זלעפות הגשם ויקוד השמש מלחדור תפנה את זמנם מעיסוק בהישרדות לעיסוק ברווחה האמיתית, רווחת הנפש – היא לעיתים רק מסתירה מהם את השמים. מכרנו את הבכורה בנזיד עדשים. משאלות של מהות – עברנו לשאלות של איכות וכמות.

דיברתי לפני תקופה עם כמה חברות על נישואין, ועל מה חשוב בעיקר בחיי נישואין. הטענה שלהן הייתה שאחרי הכל, אהבה לא באמת יכולה להחזיק את חיי הנישואין, ולכן חשוב התאמה סביבתית ומידות טובות. כשניסיתי להבין מהן מה הן מתכוונות כשהן אומרות אהבה, הן לא ממש ידעו להגדיר את המושג הזה, והתשובות שלהן נעו בין משיכה לבין התאהבות. הסכמתי איתן ששני הפרמטרים האלו לא מספיק חזקים כדי לעמוד בפני הקשיים והאתגרים של חיי זוגיות, אבל לא הסכמתי איתן שזו אהבה… את הדעות שלי על מהי אהבה אשמור אולי לפוסט אחר, אבל מה שהבנתי מהשיחה הזו ומעוד מספר שיחות באותו נושא, שאולי הסיבה שבציבור החרדי השידוכים לא מבוססים בעיקר על התאמה באופי וחברות נפש אלא על 'רשימת מכולת' טכנית ברובה של מראה, מצב כלכלי, מעמד חברתי וכו' – היא שאולי פשוט אנשים לא מקדישים זמן ומחשבה לשאלות המהותיות של מהי אהבה, מה הם מחפשים בבן זוג, מה משמעותה של זוגיות.

יש באמת משהו מאד קוסם וממכר בשאלות ה'איך', הן מאד נוחות לטיפול, מאד ברורות וחד משמעיות. רובנו אוהבים את הרשימות המסודרות המפורקות לפרטי פרטים בערב שבת ובערב פסח, הפרטים הקטנים שנותנים לנו מנות קצובות של דופמין כשהם באים על פתרונם. השאלות הגדולות באמת, הן מורכבות, מעורפלות, מבלבלות, דורשות תהליכים ממושכים ופנימיים, ומועדות לכשלונות, לטעויות, לחישובי מסלול מחדש. מה יותר קל בערב פסח, לנקות את המטבח והסלון, או לשאול את עצמך מהו פסח, מה משמעותו המקורית, מה הוא אומר עבורי, איך ההלכות והפרטים שבו משקפים את המשמעות הפנימית שבו… אבל מה קורה כששוכחים משאלות המהות ועוברים לשאלות האיך? למתבונן מהצד נראה שחג החירות הוא חג השעבוד. שעבוד לניקיון, לחרדות, לעייפות, להשוואות, למירוץ בלתי פוסק.
כי כפי שפתחתי את הפוסט הזה, אי אפשר לקחת דבר, לעקור מתוכו את תוכנו ומהותו, ולצפות שהוא ימשיך לנשום מכוח האינרציה או בהנשמה מלאכותית.

כל חומר בעולם מבטא צורה. ואם מתבוננים לעומק, מעבר לתכונות החיצוניות, הכמותיות, האיכותיות של החומר, ניתן לראות את האש הפועמת בתוך החומר, ומעניקה לו חיים.

לסיום, מצרפת כאן קישור לשיר, שבעיניי הוא שיר שחוזר אל האש הפנימית. שיר של הזמנה ליציאה לחירות.

לפני שבועיים השתתפתי בערב לימוד מרתק לכבוד פורים (במדרשת אותות, פורצות דרך של ממש!). הערב נפתח בשיעור שעסק באגדתא על אילפא ור' יוחנן:

אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא אתא ההוא סבא תנא ליה האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל א"ל הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת (תענית כא.)

ואתרגם בקצרה לטובת מי ששפת האם שלו אינה ארמית… אילפא ור' יוחנן היו לומדים תורה ודחקה להם השעה. החליטו ללכת לעסוק במסחר לקיים נפשם, כפי שכתוב בפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון". בדרכם ישבו בצילו של קיר רעוע, ושמע ר' יוחנן שני מלאכי השרת שמשוחחים ביניהם, האחד אומר לחברו: נפיל עליהם את הקיר ונהרגם, שמניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה. ענה לו השני: נעזוב אותם, שיש שם אחד שתתקיים שעתו. ר' יוחנן שאל את אילפא האם שמע, ענה לו אילפא שלא שמע. אמר ר' יוחנן לעצמו – אם אני שמעתי ואילפא לא שמע, סימן שעלי דיבר המלאך שתתקיים שעתי. אמר ר' יוחנן לאילפא: נחזור ונקיים את הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ר' יוחנן חזר, אילפא לא חזר, ור' יוחנן הוכתר לראש ישיבה. לאחר שנים חזר אילפא, ואמרו לו: אם היית נשאר היינו ממליכים אותך לראש ישיבה (ומסביר רש"י: דאילפא הוי גמיר טפי מר' יוחנן – למד יותר ממנו). עלה אילפא ונתלה בתורן הספינה ואמר, אם ישאלו אותי מהברייתות של ר' חייא ור' אושעיא ולא אוכל להביא הוכחה מהמשנה (שסידר רבי) – אפיל עצמי מתורן הספינה ואטבע. והאגדתא מסיימת בשאלה שנשאל אילפא והתשובה שענה.

הדיון שהתפתח היה עמוק ומעניין, מה פשר המילה 'שעה' שהולכת וחוזרת לאורך הסיפור, מיהם מלאכי השרת ששמע ר' יוחנן, ומה משמעותו של הדיון ההלכתי בסוף האגדתא. (על מהות אגדה זו מומלץ לקרוא גם כאן). אבל אני רוצה להתמקד בדין ודברים ביני לבין הרבנית שרהל'ה רוזן, מוסרת השיעור. בסיומו של השיעור, אמרה הרבנית כי שנים היא קראה את סיום האגדתא כנצחונו של אילפא, שלאחר שנים של מסחר היה בקיא בלימוד כמו – ואף יותר – מאלו שלמדו כל השנים האלו בבית המדרש, ואילו כיום היא סוברת שסיום האגדתא דווקא מצביע על מצבו הקשה של אילפא, שתלוי בין החיים למוות גם במובן הפיזי וגם במובן המטאפורי. אני באופן אישי עדיין קוראת את האגדתא הזו כמתארת שתי דרכים מקבילות, בעיניי אילפא הוא עדיין הגיבור של הסיפור. אמרתי זאת לרבנית, והיא ענתה לי: במבחן התוצאה, מי הונצח על דפי התלמוד? ממימיו של מי אנחנו שותים עד היום?…

עוברת לרעיון אחר ששמעתי פעם, איני זוכרת בשם איזה רב, שדיבר על תופעת המסורתיות. אנשים שמדליקים נרות שבת, מציינים את חגי ישראל ושומרים על מורשת יהודית על אף שאורח חייהם חילוני, ומסבירים את ההתנהגות הזו – אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקבלו את המורשת הזו ויעבירו אותה הלאה לילדיהם. ואז אמר הרב – מעניין אותי מי זה הילד המיוחל הזה, שכולם משקיעים כל כך הרבה למענו…

חברה (דבורה פלדמן, חברה, חוקרת ומידענית שהיא פשוט אוצר בלתי נדלה של ידע, תובנות והבנות) שלחה לי קישור לראיון עם פרופ' מנחם לוברבוים, והאירה מתוכו ציטוט: "אילו מחירים צריך לשלם כדי להעביר את המסורת הלאה". לפרופ' לוברבוים יש אינטרפטציה משלו לדברים, אבל אני לקחתי את השאלה הזו כעומדת בפני עצמה, מה צריך להקריב כדי להעביר את המסורת הלאה.

בכל תחום יש חוקי יסוד. פעולות החשבון, האקסיומות של הגיאומטריה, חוקי התרמודינמיקה, חוקי ניוטון בפיזיקה. בביולוגיה קשה לנסח חוקים, שכן לדעתי האמירה 'לכל כלל יש יוצא מן הכלל' כנראה הומצאה ע"י חוקר מיואש במעבדה שניסה לחזור על ניסוי😊. אבל אחד החוקים החשובים בביולוגיה, הוא שכל יצור חי 'שואף' להעביר את הגנים שלו הלאה. מהיונק הגדול ביותר עד לחיידק הקטן ביותר, מגוון האסטרטגיות להישרדות הוא אינסופי ומעורר פליאה. אני זוכרת את תחושת הרחמים המעורבת בתסכול שחשתי כששמעתי שפרפר המשי אינו עושה דבר מלבד להטיל ביצים; כשקראתי על כך שכשדגי הסלמון עושים את דרכם חזרה אל הנהרות בהם בקעו כדי להטיל את ביציהם – מתעכלים איבריהם הפנימיים שאינם נחוצים לרבייה.

חוזרת אל הסיפור שעמו פתחתי, סיפורו של אילפא. האמירה כי במבחן התוצאה ר' יוחנן ניצח, היא אמירה נכונה שמדברת בעד עצמה. אבל בעיניי ניתן לראות בסיפור הזה רובד נוסף, מימד נוסף. כחלק מהשיעור, דיברנו על הביטוי שחוזר על עצמו מספר פעמים באגדתא – ר' יוחנן שמע, אילפא לא שמע. האגדה באה להדגיש כי לכל אחד מהם הייתה דרך משלו, דרכו של ר' יוחנן הייתה דרך החזרה לבית המדרש, אך דרכו של אילפא, שתלה עצמו בתורן הספינה ומשם התחייב לענות על כל ברייתא שיקשו ממנה – הייתה דרך משלו, ואולי אף דרך ליחידי סגולה, שלא כל אחד בנוי ומסוגל אליה. דרך ליחידים, נתיב לא ידעו עיט.

מה צריך להקריב כדי להעביר את המסורת לדור הבא? זו שאלה גדולה. אבל מה שלי ברור, שלהקריב את עצמך – זהו קרבן גדול מידי עבור הדור הבא. למזלנו לא נבראנו סלמונים או פרפרי משי, שכל ייעודם הוא להעמיד צאצאים לעולם. ברור שחלק גדול ומשמעותי מחיינו הוא כיצד להעביר ולתרגם את הדרך שעברנו, את התובנות שאספנו בה – אל ילדינו. אך אין זה אומר שעל האדם לסלול את דרכו אך ורק מתוך השאלה 'האם גם ילדיי יוכלו ללכת בה'. במקום להיות קבוצת פועלים הסוללת ומכינה את הדרך עבור ילד דמיוני, אולי פשוט אפשר לבקוע לעצמך את הים, להציב את רגלך בנתיב המיוחד שלך. ואולי זו המורשת הגדולה ביותר שאפשר להעביר לילד: ראה כיצד כל אדם יכול לבנות לו בית בעולם.

לפני הכל, מתוך נאמנות למסגרת של הבלוג שלי, אספר לכם שברשימת שבעים הכוחות של הגר"א הוא מונה את ארבעת היסודות פעמיים, שכן הוא כותב שלכל יסוד יש גם חומר וגם צורה. אבל כרגע החלטתי לא לכתוב פעמיים על כל יסוד, אולי גם הרשומות האלה תיכתבנה פעם… אז זורמת אל המים.

באחת ההרצאות באוניברסיטה תיאר המרצה את נסיונות חיפוש חיים בחלל, ואת חיפוש המים כדרך מרכזית בנסיונות האלה, שכן מים הם אלמנט חיוני עבור החיים. ואז שאלתי את עצמי ובמקביל חברה שאלה את המרצה: האם לא ייתכנו חיים אחרים, מסוג שאינו ידוע לנו, כאלה שלא דורשים מים כדי להתקיים? מה הטעם לחפש מים, אם יש סיכוי גדול שחיים שהתפתחו במקביל אלינו – התפתחו באופן שונה לחלוטין? והמרצה ענה: ייתכן שקיימים חיים מסוג אחר, אבל לנו, שהחיים עבורנו מוגדרים מכמה הגדרות יסוד די קשיחות, אין דרך לזהות חיים כאלו.

התשובה הזו לקחה אותי לרצף של הרהורים. האם ייתכן שגם בכדור הארץ קיים סוג אחר של חיים, שמתחת לפני השטח הידועים לנו רוחשים חיים שאין לנו דרך לגשת אליהם? האם לצמחים כואב כשקוטפים אותם, אבל לנו אין דרך למדוד ולזהות זאת? כשתינוק משהק, תמיד תהיה מישהי שתאמר "אבל זה לא מפריע לו". ואני תוהה לעצמי, מאין לנו המבוגרים לדעת, מה מפריע או לא מפריע לתינוק שעדיין לא מבטא את עצמו?

כבר כתבתי על החשיבות של להבין בדיון מהן עמדות המוצא של בן השיח. אבל יותר מזה, לעיתים אנשים מדברים וחושבים שהם מבינים זה את זה, שהם זורמים על אותו גל, בעוד שהם בעצם מדברים בשתי שפות אחרות. אחד מדבר על פני השטח והשני מדבר על הרובד העמוק. שניהם משתמשים באותן המילים בדיוק – לשני דברים שונים בתכלית. עבור האחד מילות המשל הן חזות הכל, עבור השני הן רק המפתח לשערי הנמשל. לכל אחד הגדרה אחרת למושג 'חיים'. לפעמים עוברים מים רבים בנהר עד שמגיע סדק, רגע של התפכחות והבנה שהיה זה דו שיח של חרשים, ששני הדוברים ביטאו את עצמם מתוך ביטחון שהצד השני בדיאלוג דובר את שפתם, בעוד שלמעשה הוא ניהל באותו זמן את המונולוג הפרטי שלו, בשפה שרק הוא מבין.

זה קרה לי לאחרונה, שכשדיברתי עם חברות על התפיסה שלי לגבי הגמרא.
אני טענתי שבלימוד הישיבתי הקלאסי אין חתירה לרלוונטיות לחיים, והן טענו נגדי שבעליהן חוזרים הביתה עם סוגיות שמאד רלוונטיות ומעסיקות אותם. עד כמה שידוע לי, בסגנון הלימוד המקובל כיום הדגש הוא על עיון אינטלקטואלי 'מנותק' ולא על חיבור לחיים, ולכן אתגרתי אותן לבקש מבעליהן דוגמאות מהלימוד שלהם לקשר בין התורה לחיים. הן אמרו לי בביטחון שהן תבאנה מלאי של דוגמאות כאלה, אבל כשהן חזרו עם דוגמאות, נוכחתי לדעת עד כמה השפות שלנו היו שונות… הן נתנו דוגמאות של סוגיות הלכתיות בדיני שבת, כשרות, כיבוד הורים, כהוכחה לכך שלימוד הגמרא אינו מנותק מהמציאות. ואני הרי לא התכוונתי לדוגמאות כאלה, אני התכוונתי לשאול האם הן חשות שהגמרא מדברת ונוגעת אל חיי היום יום שלהן עצמן, לשאלות שמעסיקות אותן, לחלומות שלהן, לקונפליקטים הפנימיים שלהן.

שבעים פנים לתורה, דור דור ודורשיה. וכל דור הביא את עצמו, את לבטיו, את דרך החשיבה שלו, את הסוגיות שהעסיקו אותו – אל תוך הלימוד. ומה מביא הדור שלנו אל בית המדרש? דור של פוסטמודרניזם, של ידע אינסופי בכל התחומים, של חיפוש דרך, זרם אינדיבידואלי בתוך האוקיינוס האדיר, השוצף? דור שבו אנשים רק מבקשים להם מקום שקט, מקלט ליונת נפשם…

והמים חיים לעולם.

כך מתחילה ויסלבה שימבורסקה את שירה 'שמים':

מִזֶּה הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל: שָׁמַיִם.
חַלּוֹן לְלֹא אֶדֶן, לְלֹא מִסְגֶּרֶת, לְלֹא שְׁמָשׁוֹת.
פֶּתַח וּמְאוּם מִלְּבַד זֹאת.
אַךְ פָּתוּחַ לִרְוָחָה.

וכך היא מסיימת אותו:

הַחֲלֻקָּה לְאֶרֶץ וְשָׁמַיִם
אֵינֶנָה הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לַחֲשֹׁב
עַל הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת.
הִיא רַק מְאַפְשֶׁרֶת לַעֲבֹר אֶת הָחַיִּים
בִּכְתֹבֶת מְדֻיֶּקֶת,
שֶׁקַּל יוֹתֵר לְאַתְּרָהּ,
אִם יְחַפְּשׂוּ אוֹתִי.
פְּרָטַי הַמְּזַהִים הֵם
הִתְלַהֲבוּת וְיֵאוּשׁ.

שימבורסקה משרטטת בשיר היפהפה הזה (שמלבד תחילה וסוף יש לו גם אמצע מלא משמעות, ממליצה בחום לקרוא אותו, אפשר כאן) תנועה, תנועה שמובילה מתחושת אינסופיות והתרחבות, אל התכווצות והגדרות מדויקות.

בראשית היו כל הדברים אחד. ה' אחד ושמו אחד, תוהו ובוהו של חומר ראשוני אחד, האדם נברא אחד. אך כדי להצליח ליצור בתוך העולם, להגדיר, לנתח, להבין כל נושא לעומק – לא די ביכולת הסינתזה, האדם זקוק גם ליכולת אנליזה ופירוק.

לאחרונה נחשפתי לכמה אנקדוטות משעשעות – מטרידות, אודות היחס בין הדת הנוצרית לבין מדעי הטבע. הידועה בהן היא יחס הנצרות בימי הביניים לעיסוק בצמחי מרפא וברעלים: מי שעסק (ובעיקר עסקה) ברקיחת שיקויים בעלי תכונות ריפוי או רעילות נידון באשמת כישוף. אנקדוטה נוספת שלא הכרתי עד לאחרונה מספרת על פיתוח כלי נשק בעלי קנים מחורקים במאה ה-15 (קנים שבהם חריטות דמויות סליל על הדופן הפנימית, הגורמות לכדור להסתובב על צירו תוך כדי פליטתו מהקנה) כדי לשפר את דיוק הקליעה. מאחר שלא היה להם הסבר מדעי טוב יותר, המלומדים טענו כי מעוף הקליע מושפע משדים, וקמה מחלוקת האם השדים משפיעים על המעוף הישר או דווקא על המעוף המסוחרר… ואנקדוטה נחמדה נוספת ששמעתי מחברה, סטודנטית לרפואה, אך עדיין לא מצאתי לה מקור בעצמי, היא כי בציורים העתיקים בספרי אנטומיה – הגבר צויר עם צלע אחת פחות מהאישה, שהרי צלע אחת נלקחה ממנו כדי לברוא את האישה… (חשוב לציין שהיו זרמים אחרים, פחות שמרניים, שהתייחסו אל המדע בכבוד ואף ביראת קודש כאמצעי לגילוי תוכניתו של האל בעולם).

עם סיפורים כאלה, נראה לי שאך טבעי שאנשי המדע התנתקו מהמחויבות שלהם לדת, ואיפשרו לעצמם לפתח תיאוריות הנובעות מגוף המדע עצמו, ללא צורך תמידי להתאים את עצמם למשבצת הדת. (אפשר גם להעלות ספקולציות האם התנועה הזו התרחשה בכיוון הנגדי, האם קיים מניע סמוי נגד הדת, אבל מעדיפה לא להיכנס לפינה הזו…).

ומהמדע אל הרוח. בפרשת נדרים מחדשת התורה כי האדם יכול להדיר את עצמו לתקופה מהנאות, מחפצים או מאנשים מסוימים, ולאסור אותם על עצמו כאיסור תורה. ואפשר לומר כי בפרשה זו מלמדת התורה כי לעיתים האדם לא מסוגל למצוא את דרך ההתמודדות האידיאלית מול אירועים שונים בחייו. במקרה כזה, התורה מייעצת לאדם להדיר עצמו לתקופה מהדבר, וכך לאפשר לעצמו תקופת התבוננות ושיקול דעת מחודש, שלאחריו יוכל האדם לחזור אל המסלול הרגיל של חייו, אך בצורה חדשה, מדויקת יותר. לעיתים ההפרדה וההתרחקות חיונית דווקא למען ההתקרבות. התכווצות שמולידה התרחבות.

הבעיה מתחילה כאשר האדם נותר בתקופת הנדר שלו זמן רב מידי, כאשר בשל רפיון ידיים, מורך לב או פשוט התמכרות לאיזור הנוחות, התחומים שהיו מראשיתם חבוקים ודבוקים נותרים מופרדים ומבודדים זה מזה. וכך גוף ונפש, תורה ועולם, עומק ומציאות – נותרים בודדים כל אחד בפינתו, בלי ההפריה ההדדית שהיא חיונית לקיומם של כל אחד מהצדדים.

לעניות דעתי, הגיע הזמן. שנים שנים שהמקצועות השונים התפתחו כל אחד בתחומו, והתורה התפתחה בתוך בתי המדרש, מוגנת מפני הסערות שבחוץ. שנים שהחברה החרדית חורטת על דגלה בדלנות מחוץ אך גם מבית, תנו לרוח את אשר לרוח ולגשם את אשר לגשם. או תורה או עבודה, או צניעות או יופי, או תורת הגברים או ביתיות הנשים.

החלוקה הזו לארץ ולשמים איננה הדרך הנכונה לחשוב על השלמות הזאת. כי השלמות טמונה בחיבור, בהשלמה, בהשכנת השלום בין שמים וארץ.

 

 

מאז ומעולם אנשים תרו אחר היסודות. האלמנטים הפשוטים ביותר, היציבים, אלה שנושאים בקרבם, בערבובים וההרכבות ביניהם – עולם ומלואו. כמו האותיות, בעצם.

היוונים הגדירו אש, אדמה, אוויר, מים, והגדירו את התכונות המקשרות והמבדילות ביניהן.

• 

המהפכה הכימית שהתחוללה בסוף המאה ה-18 הרחיבה את המבט כאשר הוכיחה שהאוויר עצמו מורכב מגזים שונים.

בתחילת המאה ה-19, ג'ון דלטון, שהתבסס על ממצאיה של המהפכה הכימית, צייר שרטוטים של עיגולים בדפוסים שונים שייצגו יסודות שונים, ואף הגיע למשקליהם האטומיים של מספר יסודות.

• 

במאה ה-19, לאחר שהתגלו עוד ועוד יסודות, הרגיש דמיטרי מנדלייב, כימאי רוסי, כי יש חוקיות וסדר פנימי ביסודות האטומיים. כי יש מבנה-על שישפוך אור על התוהו ובוהו ששרר בהם. הוא הלך לישון בלילה מול ערמת כרטיסים של יסודות, שכל אחד מהם הכיל מידע על משקל היסוד ותכונותיו, והתעורר עם טבלה.

מנדלייב סידר את היסודות בסדר עולה לפי המשקל האטומי שלהם, שכבר היה ידוע, אך חתך את השורה הארוכה של היסודות לשורות שורות וכך יצר טבלה שבה כל טור מכיל יסודות הדומים בתכונותיהם. וכך, עוד לפני שהמדע ידע על פרוטונים, אלקטרונים והיחס ביניהם – מנדלייב סידר את היסודות לפי התכונות שלהם, ובלי לדעת, כמו ניבא ולא ידע מה ניבא, סידר את היסודות בשורות לפי המספר האטומי שלהם (מספר הפרוטונים הנמצאים בגרעין האטום) ובטורים לפי מספר האלקטרונים בקליפה החיצונית שלהם.

גדולתו של מנדלייב לעומת כימאים אחרים שניסו אף הם ליצור טבלאות – התבטאה בכך שכאשר הטבלה שלו התנגשה עם מדידה אמפירית – הוא העדיף את ההיגיון והסדר המוצק של הטבלה על פני תצפית מדעית. מאוחר יותר התברר שאכן המדידה הייתה שגויה, והטבלה עמדה בצדקתה.

• 

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כתב פרימו לוי, כימאי יהודי איטלקי, את הספר "הטבלה המחזורית", שהוא אוסף סיפורים שכותרת כל אחד מהם – יסוד אחר בטבלה: מימן, ברזל, זהב, כסף. לוי ראה ביסודות מימד נוסף מעבר לתכונותיהם הכימיות. הם ייצגו עבורו תכונות נפש, אירועים היסטוריים, רעיונות פילוסופיים.

וכמאה שנה לפני דמיטרי מנדלייב, כתב הגאון מוילנא, בסוף פירושו לספר יצירה, את רשימת שבעים הכוחות. הכוחות שמרכיבים את הדומם, את הצומח ואת החי. את העולם הפיזי, הרגשי והשכלי.

העולם שלנו מורכב. הקדמונים חיפשו יסודות בודדים, ולא דמיינו טבלה שמורכבת מיותר מ-90 יסודות. היום, בעידן הפיזיקה הקוונטית, הא-טום, הבלתי ניתן לחלוקה – הפך לשם אירוני, שכן בסבך החלקיקים היסודיים, הקווארקים, האנטי חלקיקים, הבוזונים – האטום הוא עולם.

ומהמישור הפיזיקלי אל המישור האנושי. אנחנו מסובבים בתופעות, בסיטואציות, באינטראקציות. כל אחת מהן אינדיבידואלית, חד פעמית במרכיבים שלה, בנסיבות שהולידו אותה, בשורשים שהצמיחו אותה. יש אנשים שקופצים אל ים החוויה, שוחים בו, ואחר כך עולים אל החוף קצרי נשימה, מואצי פעימות לב, עד שהמים מתייבשים, החוויה חולפת.

ויש אנשים שלפני, או תוך כדי, או אחרי, או לעיתים במקום – מתבוננים. שואלים את עצמם מה הוליד את החוויה הזו, מה החלקים שמרכיבים את הפאזל החד פעמי הזה, על אלו מיתרים בתוכם היא מנגנת.

השאיפה הזו, להתבונן ביצירה מורכבת, מסובכת, עשוית רבדים רבדים, ולהצליח לזהות ולתת שם ליסודות המרכיבים אותה – היא בעיניי מותר האדם.

בריאה של יש מאין – היא נחלתו של בורא העולם.

לאדם נותר להרכיב, לפרק, להתבונן עמוק עמוק, אל מעבר למה שגלוי לעין.

 

אולי אתחיל בסיפור.

הבן שלי, בן שש וחצי, ניגש אלי נלהב עם ספר: "רוצה לראות איך נברא העולם?" הספר לא היה ספר על פרשת בראשית… אלא ספר של הסברים מדעיים לילדים, והעמוד שהוא הראה לי תיאר את הפיכת כדור הארץ מצבר של גזים לכדור כפי שאנו מכירים אותו היום. שאלתי אותו: "אתה באמת חושב שכך נברא העולם?" הוא משך בכתפיים ואמר – "נראה לי שכן, למה לא?" עניתי לו: "אתה לא חושב שה' ברא את העולם?" ואז הוא נעץ בי מבט שאני אזכור עוד הרבה זמן, ואמר: "אמא, הספר לא מסביר מי ברא את העולם, אלא איך הוא נברא".

יש אנשים שאוהבים למצוא בתורה הוכחות מדעיות למפץ הגדול, לאנומליה של המים, לעובדות אנטומיות ולתגליות שהעולם המדעי גילה הרבה אחרי שנכתבה התורה. בעיניי מה שזה אומר בעצם, זה שהאנשים האלו מכבדים את המדע והידע האנושי כערך עליון, והעליונות של התורה עומדת בעיניהם בסימן שאלה עד שהיא תעבור את המבחן בהצלחה ותוכיח שהיא יודעת את מה שהמדע יודע.

אנשים אחרים משתמשים בדרך הפוכה, של ביטול מוחלט של דברי המדענים: זו רק תיאוריה, עוד מאה שנה יגלו שההפך הוא הנכון, המדענים מונעים מאינטרסים, ועוד שלל טענות. מעניין לחשוב על כך שהטענות האלה פעמים רבות אינן עובדתיות וממוקדות אלא כלליות, ונשמעות גם מפיהן של קבוצות אחרות כמו למשל מתנגדי החיסונים.

לי יש הצעה אחרת ליישוב הסכסוך המחשבתי – דתי, בעיניי המדע והתורה (שבכתב ושבע"פ) אינם יוצאים מאותה נקודת מוצא, אינם שואלים אותן שאלות, ובאופן טבעי התשובות שהם מציבים – נשמעות לעיתים סותרות.

אחד הכלים המחשבתיים החשובים שקיבלתי לאחרונה מחברה טובה, הוא לשאול את עצמך מהן נקודות המוצא בדיון בין אנשים. פעמים רבות כל כך שיחה נעה בספירלות כאשר כל בן שיח חוזר שוב ושוב על הטיעונים הראשוניים שלו, מבלי יכולת להבין את טיעוניהם של האחרים. זה הרגע לעצור ולשאול את עצמך: מהן הנחות היסוד של כל אחד מהמשתתפים? מהם הערכים הפונדמנטליים עליהם הוא משתית את המהלך המחשבתי שלו?

אדם שמאמין בכנות ואותנטיות לעומת אדם שמקדש שמרנות, אדם שמאמין בחשיבותו של סדר חברתי לעומת אינדיבידואליסט, אדם שפועל לפי מחויבות לעומת אדם שמחפש חיבור נפשי, כל אלה ועוד רבים אחרים – מביאים את אמונותיהם אל השיח, ולמעשה המבוי הסתום שהם ייקלעו אליו בשיחה אינו נובע בהכרח מהנושא הספציפי עליו הם דנים, אלא מהמבט השורשי שלהם, מהאופן שבו הם קולטים את העולם.

חוזרת לתורה ולמדע.

עיקר העבודה המדעית אינה מתיימרת להסביר מי ומדוע, המדע ממוקד ב'איך' ובענפים מסוימים שלו – ב'מה'. מדע עוסק בתיאור תופעות, ובמתן הסבר מדויק ככל הניתן של התהליכים המרכיבים אותן. כשבקורסי ביולוגיה באוניברסיטה נשאת שאלה מסוג "מדוע התא פיתח יכולת מסוימת", "אם חלבון איקס מזיק לתא מדוע התא לא התפטר ממנו במהלך האבולוציה", במקרה הטוב המרצה עונה ב"משערים ש…","סביר ש…" ובמקרה הפחות טוב הוא פשוט חותם: השאלה 'מדוע' אינה רלוונטית. כשכן יש לו תשובה מבוססת, היא בדרך כלל נשמעת כך: "הוכח ש…" אבל הוכחה עוסקת ב'מה' וב'איך', לא ב'למה'.

וההטיה הקוגנטיבית הזו, של לענות על 'למה' ב'איך', הופכת לכלי שרת בידיהם של נוירופסיכולוגים שמבקשים להסביר תופעות נפשיות בשינויים הורמונליים וכימים במוח, בידיהם של מטריאליסטים שטוענים שמלבד חומר אין דבר, ובידיהם של אתאיסטים.

העולם מורכב, מדויק ומפורט. אלפי שנה המדע עוסק ב'איך', ועדיין לא התגלה כל מה שניתן לגלות לגבי תא אחד בגוף. עדיין איננו מכירים אף מחצית מהעולם מחצית מהמידה מכפי שהיינו רוצים, כמאמר בילבו בגינס. הגילויים מצטברים כל הזמן, עוד טיפה ועוד טיפה, עוד חלבון, עוד מולקולה, עוד חלקיק תת אטומי.

ה'למה', שייך לרובד אחר, לשאלות אחרות, לדרך גילוי שונה. עבור הרובד הזה נכתבה התורה. על השאלות שנשאלות בו – היא עונה. בשביל לדעת כמה חיות טורפות יש, מהי ההגדרה הביולוגית למושג 'חי' ומה הגרם השמימי הנמצא במרכז מערכת השמש – אין צורך בתורה דווקא. אבל כדי להבין את השאלות מעולם ה'למה', מי אנחנו בתוך כל ההמון הזה, למה זה אנוכי, מהי המשמעות ואנה פנינו מועדות – זה החלק שלי בתורה.