עפר

לפני שבועיים השתתפתי בערב לימוד מרתק לכבוד פורים (במדרשת אותות, פורצות דרך של ממש!). הערב נפתח בשיעור שעסק באגדתא על אילפא ור' יוחנן:

אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא אתא ההוא סבא תנא ליה האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל א"ל הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת (תענית כא.)

ואתרגם בקצרה לטובת מי ששפת האם שלו אינה ארמית… אילפא ור' יוחנן היו לומדים תורה ודחקה להם השעה. החליטו ללכת לעסוק במסחר לקיים נפשם, כפי שכתוב בפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון". בדרכם ישבו בצילו של קיר רעוע, ושמע ר' יוחנן שני מלאכי השרת שמשוחחים ביניהם, האחד אומר לחברו: נפיל עליהם את הקיר ונהרגם, שמניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה. ענה לו השני: נעזוב אותם, שיש שם אחד שתתקיים שעתו. ר' יוחנן שאל את אילפא האם שמע, ענה לו אילפא שלא שמע. אמר ר' יוחנן לעצמו – אם אני שמעתי ואילפא לא שמע, סימן שעלי דיבר המלאך שתתקיים שעתי. אמר ר' יוחנן לאילפא: נחזור ונקיים את הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ר' יוחנן חזר, אילפא לא חזר, ור' יוחנן הוכתר לראש ישיבה. לאחר שנים חזר אילפא, ואמרו לו: אם היית נשאר היינו ממליכים אותך לראש ישיבה (ומסביר רש"י: דאילפא הוי גמיר טפי מר' יוחנן – למד יותר ממנו). עלה אילפא ונתלה בתורן הספינה ואמר, אם ישאלו אותי מהברייתות של ר' חייא ור' אושעיא ולא אוכל להביא הוכחה מהמשנה (שסידר רבי) – אפיל עצמי מתורן הספינה ואטבע. והאגדתא מסיימת בשאלה שנשאל אילפא והתשובה שענה.

הדיון שהתפתח היה עמוק ומעניין, מה פשר המילה 'שעה' שהולכת וחוזרת לאורך הסיפור, מיהם מלאכי השרת ששמע ר' יוחנן, ומה משמעותו של הדיון ההלכתי בסוף האגדתא. (על מהות אגדה זו מומלץ לקרוא גם כאן). אבל אני רוצה להתמקד בדין ודברים ביני לבין הרבנית שרהל'ה רוזן, מוסרת השיעור. בסיומו של השיעור, אמרה הרבנית כי שנים היא קראה את סיום האגדתא כנצחונו של אילפא, שלאחר שנים של מסחר היה בקיא בלימוד כמו – ואף יותר – מאלו שלמדו כל השנים האלו בבית המדרש, ואילו כיום היא סוברת שסיום האגדתא דווקא מצביע על מצבו הקשה של אילפא, שתלוי בין החיים למוות גם במובן הפיזי וגם במובן המטאפורי. אני באופן אישי עדיין קוראת את האגדתא הזו כמתארת שתי דרכים מקבילות, בעיניי אילפא הוא עדיין הגיבור של הסיפור. אמרתי זאת לרבנית, והיא ענתה לי: במבחן התוצאה, מי הונצח על דפי התלמוד? ממימיו של מי אנחנו שותים עד היום?…

עוברת לרעיון אחר ששמעתי פעם, איני זוכרת בשם איזה רב, שדיבר על תופעת המסורתיות. אנשים שמדליקים נרות שבת, מציינים את חגי ישראל ושומרים על מורשת יהודית על אף שאורח חייהם חילוני, ומסבירים את ההתנהגות הזו – אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקבלו את המורשת הזו ויעבירו אותה הלאה לילדיהם. ואז אמר הרב – מעניין אותי מי זה הילד המיוחל הזה, שכולם משקיעים כל כך הרבה למענו…

חברה (דבורה פלדמן, חברה, חוקרת ומידענית שהיא פשוט אוצר בלתי נדלה של ידע, תובנות והבנות) שלחה לי קישור לראיון עם פרופ' מנחם לוברבוים, והאירה מתוכו ציטוט: "אילו מחירים צריך לשלם כדי להעביר את המסורת הלאה". לפרופ' לוברבוים יש אינטרפטציה משלו לדברים, אבל אני לקחתי את השאלה הזו כעומדת בפני עצמה, מה צריך להקריב כדי להעביר את המסורת הלאה.

בכל תחום יש חוקי יסוד. פעולות החשבון, האקסיומות של הגיאומטריה, חוקי התרמודינמיקה, חוקי ניוטון בפיזיקה. בביולוגיה קשה לנסח חוקים, שכן לדעתי האמירה 'לכל כלל יש יוצא מן הכלל' כנראה הומצאה ע"י חוקר מיואש במעבדה שניסה לחזור על ניסוי😊. אבל אחד החוקים החשובים בביולוגיה, הוא שכל יצור חי 'שואף' להעביר את הגנים שלו הלאה. מהיונק הגדול ביותר עד לחיידק הקטן ביותר, מגוון האסטרטגיות להישרדות הוא אינסופי ומעורר פליאה. אני זוכרת את תחושת הרחמים המעורבת בתסכול שחשתי כששמעתי שפרפר המשי אינו עושה דבר מלבד להטיל ביצים; כשקראתי על כך שכשדגי הסלמון עושים את דרכם חזרה אל הנהרות בהם בקעו כדי להטיל את ביציהם – מתעכלים איבריהם הפנימיים שאינם נחוצים לרבייה.

חוזרת אל הסיפור שעמו פתחתי, סיפורו של אילפא. האמירה כי במבחן התוצאה ר' יוחנן ניצח, היא אמירה נכונה שמדברת בעד עצמה. אבל בעיניי ניתן לראות בסיפור הזה רובד נוסף, מימד נוסף. כחלק מהשיעור, דיברנו על הביטוי שחוזר על עצמו מספר פעמים באגדתא – ר' יוחנן שמע, אילפא לא שמע. האגדה באה להדגיש כי לכל אחד מהם הייתה דרך משלו, דרכו של ר' יוחנן הייתה דרך החזרה לבית המדרש, אך דרכו של אילפא, שתלה עצמו בתורן הספינה ומשם התחייב לענות על כל ברייתא שיקשו ממנה – הייתה דרך משלו, ואולי אף דרך ליחידי סגולה, שלא כל אחד בנוי ומסוגל אליה. דרך ליחידים, נתיב לא ידעו עיט.

מה צריך להקריב כדי להעביר את המסורת לדור הבא? זו שאלה גדולה. אבל מה שלי ברור, שלהקריב את עצמך – זהו קרבן גדול מידי עבור הדור הבא. למזלנו לא נבראנו סלמונים או פרפרי משי, שכל ייעודם הוא להעמיד צאצאים לעולם. ברור שחלק גדול ומשמעותי מחיינו הוא כיצד להעביר ולתרגם את הדרך שעברנו, את התובנות שאספנו בה – אל ילדינו. אך אין זה אומר שעל האדם לסלול את דרכו אך ורק מתוך השאלה 'האם גם ילדיי יוכלו ללכת בה'. במקום להיות קבוצת פועלים הסוללת ומכינה את הדרך עבור ילד דמיוני, אולי פשוט אפשר לבקוע לעצמך את הים, להציב את רגלך בנתיב המיוחד שלך. ואולי זו המורשת הגדולה ביותר שאפשר להעביר לילד: ראה כיצד כל אדם יכול לבנות לו בית בעולם.

מודעות פרסומת

מים

לפני הכל, מתוך נאמנות למסגרת של הבלוג שלי, אספר לכם שברשימת שבעים הכוחות של הגר"א הוא מונה את ארבעת היסודות פעמיים, שכן הוא כותב שלכל יסוד יש גם חומר וגם צורה. אבל כרגע החלטתי לא לכתוב פעמיים על כל יסוד, אולי גם הרשומות האלה תיכתבנה פעם… אז זורמת אל המים.

באחת ההרצאות באוניברסיטה תיאר המרצה את נסיונות חיפוש חיים בחלל, ואת חיפוש המים כדרך מרכזית בנסיונות האלה, שכן מים הם אלמנט חיוני עבור החיים. ואז שאלתי את עצמי ובמקביל חברה שאלה את המרצה: האם לא ייתכנו חיים אחרים, מסוג שאינו ידוע לנו, כאלה שלא דורשים מים כדי להתקיים? מה הטעם לחפש מים, אם יש סיכוי גדול שחיים שהתפתחו במקביל אלינו – התפתחו באופן שונה לחלוטין? והמרצה ענה: ייתכן שקיימים חיים מסוג אחר, אבל לנו, שהחיים עבורנו מוגדרים מכמה הגדרות יסוד די קשיחות, אין דרך לזהות חיים כאלו.

מים וחוף, לבן ושחור. שתי שפות נושקות.

התשובה הזו לקחה אותי לרצף של הרהורים. האם ייתכן שגם בכדור הארץ קיים סוג אחר של חיים, שמתחת לפני השטח הידועים לנו רוחשים חיים שאין לנו דרך לגשת אליהם? האם לצמחים כואב כשקוטפים אותם, אבל לנו אין דרך למדוד ולזהות זאת? כשתינוק משהק, תמיד תהיה מישהי שתאמר "אבל זה לא מפריע לו". ואני תוהה לעצמי, מאין לנו המבוגרים לדעת, מה מפריע או לא מפריע לתינוק שעדיין לא מבטא את עצמו?

כבר כתבתי על החשיבות של להבין בדיון מהן עמדות המוצא של בן השיח. אבל יותר מזה, לעיתים אנשים מדברים וחושבים שהם מבינים זה את זה, שהם זורמים על אותו גל, בעוד שהם בעצם מדברים בשתי שפות אחרות. אחד מדבר על פני השטח והשני מדבר על הרובד העמוק. שניהם משתמשים באותן המילים בדיוק – לשני דברים שונים בתכלית. עבור האחד מילות המשל הן חזות הכל, עבור השני הן רק המפתח לשערי הנמשל. לכל אחד הגדרה אחרת למושג 'חיים'. לפעמים עוברים מים רבים בנהר עד שמגיע סדק, רגע של התפכחות והבנה שהיה זה דו שיח של חרשים, ששני הדוברים ביטאו את עצמם מתוך ביטחון שהצד השני בדיאלוג דובר את שפתם, בעוד שלמעשה הוא ניהל באותו זמן את המונולוג הפרטי שלו, בשפה שרק הוא מבין.

זה קרה לי לאחרונה, שכשדיברתי עם חברות על התפיסה שלי לגבי הגמרא.
אני טענתי שבלימוד הישיבתי הקלאסי אין חתירה לרלוונטיות לחיים, והן טענו נגדי שבעליהן חוזרים הביתה עם סוגיות שמאד רלוונטיות ומעסיקות אותם. עד כמה שידוע לי, בסגנון הלימוד המקובל כיום הדגש הוא על עיון אינטלקטואלי 'מנותק' ולא על חיבור לחיים, ולכן אתגרתי אותן לבקש מבעליהן דוגמאות מהלימוד שלהם לקשר בין התורה לחיים. הן אמרו לי בביטחון שהן תבאנה מלאי של דוגמאות כאלה, אבל כשהן חזרו עם דוגמאות, נוכחתי לדעת עד כמה השפות שלנו היו שונות… הן נתנו דוגמאות של סוגיות הלכתיות בדיני שבת, כשרות, כיבוד הורים, כהוכחה לכך שלימוד הגמרא אינו מנותק מהמציאות. ואני הרי לא התכוונתי לדוגמאות כאלה, אני התכוונתי לשאול האם הן חשות שהגמרא מדברת ונוגעת אל חיי היום יום שלהן עצמן, לשאלות שמעסיקות אותן, לחלומות שלהן, לקונפליקטים הפנימיים שלהן.

שבעים פנים לתורה, דור דור ודורשיה. וכל דור הביא את עצמו, את לבטיו, את דרך החשיבה שלו, את הסוגיות שהעסיקו אותו – אל תוך הלימוד. ומה מביא הדור שלנו אל בית המדרש? דור של פוסטמודרניזם, של ידע אינסופי בכל התחומים, של חיפוש דרך, זרם אינדיבידואלי בתוך האוקיינוס האדיר, השוצף? דור שבו אנשים רק מבקשים להם מקום שקט, מקלט ליונת נפשם…

והמים חיים לעולם.

אוויר

כך מתחילה ויסלבה שימבורסקה את שירה 'שמים':

מִזֶּה הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל: שָׁמַיִם.
חַלּוֹן לְלֹא אֶדֶן, לְלֹא מִסְגֶּרֶת, לְלֹא שְׁמָשׁוֹת.
פֶּתַח וּמְאוּם מִלְּבַד זֹאת.
אַךְ פָּתוּחַ לִרְוָחָה.

וכך היא מסיימת אותו:

הַחֲלֻקָּה לְאֶרֶץ וְשָׁמַיִם
אֵינֶנָה הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לַחֲשֹׁב
עַל הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת.
הִיא רַק מְאַפְשֶׁרֶת לַעֲבֹר אֶת הָחַיִּים
בִּכְתֹבֶת מְדֻיֶּקֶת,
שֶׁקַּל יוֹתֵר לְאַתְּרָהּ,
אִם יְחַפְּשׂוּ אוֹתִי.
פְּרָטַי הַמְּזַהִים הֵם
הִתְלַהֲבוּת וְיֵאוּשׁ.

שימבורסקה משרטטת בשיר היפהפה הזה (שמלבד תחילה וסוף יש לו גם אמצע מלא משמעות, ממליצה בחום לקרוא אותו, אפשר כאן) תנועה, תנועה שמובילה מתחושת אינסופיות והתרחבות, אל התכווצות והגדרות מדויקות.

יש שמים מעליי, יש בתוכי שמים…

בראשית היו כל הדברים אחד. ה' אחד ושמו אחד, תוהו ובוהו של חומר ראשוני אחד, האדם נברא אחד. אך כדי להצליח ליצור בתוך העולם, להגדיר, לנתח, להבין כל נושא לעומק – לא די ביכולת הסינתזה, האדם זקוק גם ליכולת אנליזה ופירוק.

לאחרונה נחשפתי לכמה אנקדוטות משעשעות – מטרידות, אודות היחס בין הדת הנוצרית לבין מדעי הטבע. הידועה בהן היא יחס הנצרות בימי הביניים לעיסוק בצמחי מרפא וברעלים: מי שעסק (ובעיקר עסקה) ברקיחת שיקויים בעלי תכונות ריפוי או רעילות נידון באשמת כישוף. אנקדוטה נוספת שלא הכרתי עד לאחרונה מספרת על פיתוח כלי נשק בעלי קנים מחורקים במאה ה-15 (קנים שבהם חריטות דמויות סליל על הדופן הפנימית, הגורמות לכדור להסתובב על צירו תוך כדי פליטתו מהקנה) כדי לשפר את דיוק הקליעה. מאחר שלא היה להם הסבר מדעי טוב יותר, המלומדים טענו כי מעוף הקליע מושפע משדים, וקמה מחלוקת האם השדים משפיעים על המעוף הישר או דווקא על המעוף המסוחרר… ואנקדוטה נחמדה נוספת ששמעתי מחברה, סטודנטית לרפואה (כפיים! סטודנטית חרדית לרפואה!) אך עדיין לא מצאתי לה מקור בעצמי, היא כי בציורים העתיקים בספרי אנטומיה – הגבר צויר עם צלע אחת פחות מהאישה, שהרי צלע אחת נלקחה ממנו כדי לברוא את האישה… (חשוב לציין שהיו זרמים אחרים, פחות שמרניים, שהתייחסו אל המדע בכבוד ואף ביראת קודש כאמצעי לגילוי תוכניתו של האל בעולם).

עם סיפורים כאלה, נראה לי שאך טבעי שאנשי המדע התנתקו מהמחויבות שלהם לדת, ואיפשרו לעצמם לפתח תיאוריות הנובעות מגוף המדע עצמו, ללא צורך תמידי להתאים את עצמם למשבצת הדת. (אפשר גם להעלות ספקולציות האם התנועה הזו התרחשה בכיוון הנגדי, האם קיים מניע סמוי נגד הדת, אבל מעדיפה לא להיכנס לפינה הזו…).

ומהמדע אל הרוח. בפרשת נדרים מחדשת התורה כי האדם יכול להדיר את עצמו לתקופה מהנאות, מחפצים או מאנשים מסוימים, ולאסור אותם על עצמו כאיסור תורה. ואפשר לומר כי בפרשה זו מלמדת התורה כי לעיתים האדם לא מסוגל למצוא את דרך ההתמודדות האידיאלית מול אירועים שונים בחייו. במקרה כזה, התורה מייעצת לאדם להדיר עצמו לתקופה מהדבר, וכך לאפשר לעצמו תקופת התבוננות ושיקול דעת מחודש, שלאחריו יוכל האדם לחזור אל המסלול הרגיל של חייו, אך בצורה חדשה, מדויקת יותר. לעיתים ההפרדה וההתרחקות חיונית דווקא למען ההתקרבות. התכווצות שמולידה התרחבות.

הבעיה מתחילה כאשר האדם נותר בתקופת הנדר שלו זמן רב מידי, כאשר בשל רפיון ידיים, מורך לב או פשוט התמכרות לאיזור הנוחות, התחומים שהיו מראשיתם חבוקים ודבוקים נותרים מופרדים ומבודדים זה מזה. וכך גוף ונפש, תורה ועולם, עומק ומציאות – נותרים בודדים כל אחד בפינתו, בלי ההפריה ההדדית שהיא חיונית לקיומם של כל אחד מהצדדים.

לעניות דעתי, הגיע הזמן. שנים שנים שהמקצועות השונים התפתחו כל אחד בתחומו, והתורה התפתחה בתוך בתי המדרש, מוגנת מפני הסערות שבחוץ. שנים שהחברה החרדית חורטת על דגלה בדלנות מחוץ אך גם מבית, תנו לרוח את אשר לרוח ולגשם את אשר לגשם. או תורה או עבודה, או צניעות או יופי, או תורת הגברים או ביתיות הנשים.

החלוקה הזו לארץ ולשמים איננה הדרך הנכונה לחשוב על השלמות הזאת. כי השלמות טמונה בחיבור, בהשלמה, בהשכנת השלום בין שמים וארץ.

 

 

צורה ראשונה

מאז ומעולם אנשים תרו אחר היסודות. האלמנטים הפשוטים ביותר, היציבים, אלה שנושאים בקרבם, בערבובים וההרכבות ביניהם – עולם ומלואו. כמו האותיות, בעצם.

היוונים הגדירו אש, אדמה, אוויר, מים, והגדירו את התכונות המקשרות והמבדילות ביניהן.

המהפכה הכימית שהתחוללה בסוף המאה ה-18 הרחיבה את המבט כאשר הוכיחה שהאוויר עצמו מורכב מגזים שונים.

בתחילת המאה ה-19, ג'ון דלטון, שהתבסס על ממצאיה של המהפכה הכימית, צייר שרטוטים של עיגולים בדפוסים שונים שייצגו יסודות שונים, ואף הגיע למשקליהם האטומיים של מספר יסודות.

במאה ה-19, לאחר שהתגלו עוד ועוד יסודות, הרגיש דמיטרי מנדלייב, כימאי רוסי, כי יש חוקיות וסדר פנימי ביסודות האטומיים. כי יש מבנה-על שישפוך אור על התוהו ובוהו ששרר בהם. הוא הלך לישון בלילה מול ערמת כרטיסים של יסודות, שכל אחד מהם הכיל מידע על משקל היסוד ותכונותיו, והתעורר עם טבלה.

מנדלייב סידר את היסודות בסדר עולה לפי המשקל האטומי שלהם, שכבר היה ידוע, אך חתך את השורה הארוכה של היסודות לשורות שורות וכך יצר טבלה שבה כל טור מכיל יסודות הדומים בתכונותיהם. וכך, עוד לפני שהמדע ידע על פרוטונים, אלקטרונים והיחס ביניהם – מנדלייב סידר את היסודות לפי התכונות שלהם, ובלי לדעת, כמו ניבא ולא ידע מה ניבא, סידר את היסודות בשורות לפי המספר האטומי שלהם (מספר הפרוטונים הנמצאים בגרעין האטום) ובטורים לפי מספר האלקטרונים בקליפה החיצונית שלהם.

גדולתו של מנדלייב לעומת כימאים אחרים שניסו אף הם ליצור טבלאות – התבטאה בכך שכאשר הטבלה שלו התנגשה עם מדידה אמפירית – הוא העדיף את ההיגיון והסדר המוצק של הטבלה על פני תצפית מדעית. מאוחר יותר התברר שאכן המדידה הייתה שגויה, והטבלה עמדה בצדקתה.

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כתב פרימו לוי, כימאי יהודי איטלקי, את הספר "הטבלה המחזורית", שהוא אוסף סיפורים שכותרת כל אחד מהם – יסוד אחר בטבלה: מימן, ברזל, זהב, כסף. לוי ראה ביסודות מימד נוסף מעבר לתכונותיהם הכימיות. הם ייצגו עבורו תכונות נפש, אירועים היסטוריים, רעיונות פילוסופיים.

וכמאה שנה לפני דמיטרי מנדלייב, כתב הגאון מוילנא, בסוף פירושו לספר יצירה, את רשימת שבעים הכוחות. הכוחות שמרכיבים את הדומם, את הצומח ואת החי. את העולם הפיזי, הרגשי והשכלי.

העולם שלנו מורכב. הקדמונים חיפשו יסודות בודדים, ולא דמיינו טבלה שמורכבת מיותר מ-90 יסודות. היום, בעידן הפיזיקה הקוונטית, הא-טום, הבלתי ניתן לחלוקה – הפך לשם אירוני, שכן בסבך החלקיקים היסודיים, הקווארקים, האנטי חלקיקים, הבוזונים – האטום הוא עולם.

ומהמישור הפיזיקלי אל המישור האנושי. אנחנו מסובבים בתופעות, בסיטואציות, באינטראקציות. כל אחת מהן אינדיבידואלית, חד פעמית במרכיבים שלה, בנסיבות שהולידו אותה, בשורשים שהצמיחו אותה. יש אנשים שקופצים אל ים החוויה, שוחים בו, ואחר כך עולים אל החוף קצרי נשימה, מואצי פעימות לב, עד שהמים מתייבשים, החוויה חולפת.

ויש אנשים שלפני, או תוך כדי, או אחרי, או לעיתים במקום – מתבוננים. שואלים את עצמם מה הוליד את החוויה הזו, מה החלקים שמרכיבים את הפאזל החד פעמי הזה, על אלו מיתרים בתוכם היא מנגנת.

השאיפה הזו, להתבונן ביצירה מורכבת, מסובכת, עשוית רבדים רבדים, ולהצליח לזהות ולתת שם ליסודות המרכיבים אותה – היא בעיניי מותר האדם.

בריאה של יש מאין – היא נחלתו של בורא העולם.

לאדם נותר להרכיב, לפרק, להתבונן עמוק עמוק, אל מעבר למה שגלוי לעין.

 

היולי

אולי אתחיל בסיפור.

הבן שלי, בן שש וחצי, ניגש אלי נלהב עם ספר: "רוצה לראות איך נברא העולם?" הספר לא היה ספר על פרשת בראשית… אלא ספר של הסברים מדעיים לילדים, והעמוד שהוא הראה לי תיאר את הפיכת כדור הארץ מצבר של גזים לכדור כפי שאנו מכירים אותו היום. שאלתי אותו: "אתה באמת חושב שכך נברא העולם?" הוא משך בכתפיים ואמר – "נראה לי שכן, למה לא?" עניתי לו: "אתה לא חושב שה' ברא את העולם?" ואז הוא נעץ בי מבט שאני אזכור עוד הרבה זמן, ואמר: "אמא, הספר לא מסביר מי ברא את העולם, אלא איך הוא נברא".

יש אנשים שאוהבים למצוא בתורה הוכחות מדעיות למפץ הגדול, לאנומליה של המים, לעובדות אנטומיות ולתגליות שהעולם המדעי גילה הרבה אחרי שנכתבה התורה. בעיניי מה שזה אומר בעצם, זה שהאנשים האלו מכבדים את המדע והידע האנושי כערך עליון, והעליונות של התורה עומדת בעיניהם בסימן שאלה עד שהיא תעבור את המבחן בהצלחה ותוכיח שהיא יודעת את מה שהמדע יודע.

אנשים אחרים משתמשים בדרך הפוכה, של ביטול מוחלט של דברי המדענים: זו רק תיאוריה, עוד מאה שנה יגלו שההפך הוא הנכון, המדענים מונעים מאינטרסים, ועוד שלל טענות. מעניין לחשוב על כך שהטענות האלה פעמים רבות אינן עובדתיות וממוקדות אלא כלליות, ונשמעות גם מפיהן של קבוצות אחרות כמו למשל מתנגדי החיסונים.

לי יש הצעה אחרת ליישוב הסכסוך המחשבתי – דתי, בעיניי המדע והתורה (שבכתב ושבע"פ) אינם יוצאים מאותה נקודת מוצא, אינם שואלים אותן שאלות, ובאופן טבעי התשובות שהם מציבים – נשמעות לעיתים סותרות.

אחד הכלים המחשבתיים החשובים שקיבלתי לאחרונה מחברה טובה, הוא לשאול את עצמך מהן נקודות המוצא בדיון בין אנשים. פעמים רבות כל כך שיחה נעה בספירלות כאשר כל בן שיח חוזר שוב ושוב על הטיעונים הראשוניים שלו, מבלי יכולת להבין את טיעוניהם של האחרים. זה הרגע לעצור ולשאול את עצמך: מהן הנחות היסוד של כל אחד מהמשתתפים? מהם הערכים הפונדמנטליים עליהם הוא משתית את המהלך המחשבתי שלו?

אדם שמאמין בכנות ואותנטיות לעומת אדם שמקדש שמרנות, אדם שמאמין בחשיבותו של סדר חברתי לעומת אינדיבידואליסט, אדם שפועל לפי מחויבות לעומת אדם שמחפש חיבור נפשי, כל אלה ועוד רבים אחרים – מביאים את אמונותיהם אל השיח, ולמעשה המבוי הסתום שהם ייקלעו אליו בשיחה אינו נובע בהכרח מהנושא הספציפי עליו הם דנים, אלא מהמבט השורשי שלהם, מהאופן שבו הם קולטים את העולם.

חוזרת לתורה ולמדע.

עיקר העבודה המדעית אינה מתיימרת להסביר מי ומדוע, המדע ממוקד ב'איך' ובענפים מסוימים שלו – ב'מה'. מדע עוסק בתיאור תופעות, ובמתן הסבר מדויק ככל הניתן של התהליכים המרכיבים אותן. כשבקורסי ביולוגיה באוניברסיטה נשאת שאלה מסוג "מדוע התא פיתח יכולת מסוימת", "אם חלבון איקס מזיק לתא מדוע התא לא התפטר ממנו במהלך האבולוציה", במקרה הטוב המרצה עונה ב"משערים ש…","סביר ש…" ובמקרה הפחות טוב הוא פשוט חותם: השאלה 'מדוע' אינה רלוונטית. כשכן יש לו תשובה מבוססת, היא בדרך כלל נשמעת כך: "הוכח ש…" אבל הוכחה עוסקת ב'מה' וב'איך', לא ב'למה'.

וההטיה הקוגנטיבית הזו, של לענות על 'למה' ב'איך', הופכת לכלי שרת בידיהם של נוירופסיכולוגים שמבקשים להסביר תופעות נפשיות בשינויים הורמונליים וכימים במוח, בידיהם של מטריאליסטים שטוענים שמלבד חומר אין דבר, ובידיהם של אתאיסטים.

העולם מורכב, מדויק ומפורט. אלפי שנה המדע עוסק ב'איך', ועדיין לא התגלה כל מה שניתן לגלות לגבי תא אחד בגוף. עדיין איננו מכירים אף מחצית מהעולם מחצית מהמידה מכפי שהיינו רוצים, כמאמר בילבו בגינס. הגילויים מצטברים כל הזמן, עוד טיפה ועוד טיפה, עוד חלבון, עוד מולקולה, עוד חלקיק תת אטומי.

ה'למה', שייך לרובד אחר, לשאלות אחרות, לדרך גילוי שונה. עבור הרובד הזה נכתבה התורה. על השאלות שנשאלות בו – היא עונה. בשביל לדעת כמה חיות טורפות יש, מהי ההגדרה הביולוגית למושג 'חי' ומה הגרם השמימי הנמצא במרכז מערכת השמש – אין צורך בתורה דווקא. אבל כדי להבין את השאלות מעולם ה'למה', מי אנחנו בתוך כל ההמון הזה, למה זה אנוכי, מהי המשמעות ואנה פנינו מועדות – זה החלק שלי בתורה.

ההיעדר קודם להוויתו

רשומה ראשונה נכתבת על חלל ריק. מעולם לא עשיתי זאת לפני כן, אתה הקורא מעולם לא קראת אותי קודם. אתה לא יודע מתוך איזה מצע צומחות ועולות השורות האלו, מהי האש הלבנה, הנסתרת בין אותיות האש השחורות. מה המיקום שלו ברשת הקשרים והפוסטים שעוד ייכתבו או שלא ייכתבו…

אז לפני הכל, על המבנה של הבלוג שלי. אני מקנאת באנשים שיש להם מסגרת מציאותית ברורה ליצוק לתוכה את המסה הדינאמית, ההפכפכה, הכל כך קשה להגדרה – של מחשבות ורעיונות. עיצוב, מדעים, מתמטיקה, חינוך, ד' אמות יציבות שאפשר לזרוע בהן ולהצמיח. אז במסע אחרי הריבוע שלי, עברתי דרך הפרויקט המקסים הזה, ושם הבנתי שאני מחפשת לא מסגרת אחת אלא מסגרות רבות, רצף של כדים דומים אבל שונים, שיעניקו צורה אבל לא יכתיבו, שיעניקו רוח לכנפיים שלי. וכך הגעתי לחשבון ע' הכוחות של הגר"א (מופיע בסוף פירושו לספר יצירה), ההולך ובונה את יסודות העולם, החל בהיעדר הקודם להוויתו, הראשון ברשימה, דרך כוחות הדומם והצומח, וכלה בכוחות המופשטים המעניקים לחי את משמעות חיותו. אז כותרות לרשומות שלי – כבר יש. כעת רק נותר להביא אל תוכן את עולם התוכן שלי, את המחשבות והתובנות שלי.

חשבון ע' הכוחות.png
חשבון ע' הכוחות לגר"א

אז שלושה משפטים על נקודות הציון המרכזיות בבלוג שלי – תורה, מדע ונפש.

תורה, ממנה התחיל הכל ואליה שואף הכל, היא תוכנית האב ומפת הדרכים, אפשר לחפש רחוק ולהתאמץ בדרך הניסוי והטעיה, אבל בסופו של דבר, הרי בה כבר כתובות כל התשובות, רק צריך לשאול את השאלות הנכונות…

מדע, השלב שלי כרגע בחיים, סטודנטית לתואר שני למדעים ביו-רפואיים. עוסקת ביום יום בעיקר ב'איך', חולמת על ה'למה', ותוהה מהי השאלה הנכונה, והאם התשובות של המדע על העולם -תואמות את השאלות שהוא מנסה לענות עליהן.

ונפש, זו שאיתה חיבור בין קצוות שנראים מנותקים נראה מובן מאליו, ובלעדיה אין טעם לחפש את החיבור, זו שממעמקיה נובעות השאלות, והיא המצפן הרגיש לתשובות טובות, הן אלה שמעניקות לה תחושה של רוחב, עומק וגובה. היא הצוללת אל מעמקי היקום עם השאלות, ועולה לגבהים כשהיא מקבלת תשובות.

***

אנשים מאמינים בכל הדתות בבריאה ראשונית של יש מאין, של חומר שהופיע מהלא-כלום. המדע מדבר על יצירה של יש מיש, חילופים אינסופיים של אנרגיה וחומר ללא נקודת התחלה מוגדרת.

ולאורך חיינו, אנו נעים תודעתית בין המציאות שבה נוצר יש מיש, שבה דברים אינם צומחים סתם כך מתוך הריק, אלא מתוך נסיבות, אופי, אילוצים, השקעה ודמעות – לבין המציאות האלוקית, הפנטסטית, שבה יש נוצר מאין. שבה די ברצון חזק כדי להגשים חלומות, שבה אין פער בין רעיון לבין מימוש, שבה זיהוי של חסר מוליד מייד את המילוי שלו.

האם בבריאת העולם אלוקים השאיר מקומות שעדיין ההיעדר חי בהם ומחכה להיברא?

האם המדע יכול לעיתים להודות שיש תהליכים שאינם יכולים להיות מוסברים ב'יש מיש' אלא רק ב'יש מאין'?

האם בכלל נותרו תהליכים כאלה, או שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו, התפתח כבר בשלמותו משלב האין – יש לשלב היש – יש, ולא נותר בעולם שום רמז לרגע הסף הזה, בין האין ליש?

האם אפשר לחשוב על רעיון חדש, בלי להקדיש תשומת לב לרעיון הישן שאותו הוא מתעתד להחליף?

ואולי רעיון חדש שמנתץ רעיון ישן ולא צומח מתוכו, הוא רעיון ששייך לעולם התוהו, עולם האין יש שבא אל תומו בשבת בראשית, בה התחיל העולם לנוע במסלול המוכר לנו?

היעדר – מוליד יש, ושאלות – לעיתים רק מולידות עוד שאלות…

אז ברוך בואך אל הבלוג שלי, מקווה דרכו לתת ביטוי לשאלות, למצוא אולי לעיתים תשובות, ויותר ממקווה שהשורות האלה תצפנה גם בך שאלות, תשובות, רעיונות ותגובות…