אוויר

כך מתחילה ויסלבה שימבורסקה את שירה 'שמים':

מִזֶּה הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל: שָׁמַיִם.
חַלּוֹן לְלֹא אֶדֶן, לְלֹא מִסְגֶּרֶת, לְלֹא שְׁמָשׁוֹת.
פֶּתַח וּמְאוּם מִלְּבַד זֹאת.
אַךְ פָּתוּחַ לִרְוָחָה.

וכך היא מסיימת אותו:

הַחֲלֻקָּה לְאֶרֶץ וְשָׁמַיִם
אֵינֶנָה הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לַחֲשֹׁב
עַל הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת.
הִיא רַק מְאַפְשֶׁרֶת לַעֲבֹר אֶת הָחַיִּים
בִּכְתֹבֶת מְדֻיֶּקֶת,
שֶׁקַּל יוֹתֵר לְאַתְּרָהּ,
אִם יְחַפְּשׂוּ אוֹתִי.
פְּרָטַי הַמְּזַהִים הֵם
הִתְלַהֲבוּת וְיֵאוּשׁ.

שימבורסקה משרטטת בשיר היפהפה הזה (שמלבד תחילה וסוף יש לו גם אמצע מלא משמעות, ממליצה בחום לקרוא אותו, אפשר כאן) תנועה, תנועה שמובילה מתחושת אינסופיות והתרחבות, אל התכווצות והגדרות מדויקות.

יש שמים מעליי, יש בתוכי שמים…

בראשית היו כל הדברים אחד. ה' אחד ושמו אחד, תוהו ובוהו של חומר ראשוני אחד, האדם נברא אחד. אך כדי להצליח ליצור בתוך העולם, להגדיר, לנתח, להבין כל נושא לעומק – לא די ביכולת הסינתזה, האדם זקוק גם ליכולת אנליזה ופירוק.

לאחרונה נחשפתי לכמה אנקדוטות משעשעות – מטרידות, אודות היחס בין הדת הנוצרית לבין מדעי הטבע. הידועה בהן היא יחס הנצרות בימי הביניים לעיסוק בצמחי מרפא וברעלים: מי שעסק (ובעיקר עסקה) ברקיחת שיקויים בעלי תכונות ריפוי או רעילות נידון באשמת כישוף. אנקדוטה נוספת שלא הכרתי עד לאחרונה מספרת על פיתוח כלי נשק בעלי קנים מחורקים במאה ה-15 (קנים שבהם חריטות דמויות סליל על הדופן הפנימית, הגורמות לכדור להסתובב על צירו תוך כדי פליטתו מהקנה) כדי לשפר את דיוק הקליעה. מאחר שלא היה להם הסבר מדעי טוב יותר, המלומדים טענו כי מעוף הקליע מושפע משדים, וקמה מחלוקת האם השדים משפיעים על המעוף הישר או דווקא על המעוף המסוחרר… ואנקדוטה נחמדה נוספת ששמעתי מחברה, סטודנטית לרפואה, אך עדיין לא מצאתי לה מקור בעצמי, היא כי בציורים העתיקים בספרי אנטומיה – הגבר צויר עם צלע אחת פחות מהאישה, שהרי צלע אחת נלקחה ממנו כדי לברוא את האישה… (חשוב לציין שהיו זרמים אחרים, פחות שמרניים, שהתייחסו אל המדע בכבוד ואף ביראת קודש כאמצעי לגילוי תוכניתו של האל בעולם).

עם סיפורים כאלה, נראה לי שאך טבעי שאנשי המדע התנתקו מהמחויבות שלהם לדת, ואיפשרו לעצמם לפתח תיאוריות הנובעות מגוף המדע עצמו, ללא צורך תמידי להתאים את עצמם למשבצת הדת. (אפשר גם להעלות ספקולציות האם התנועה הזו התרחשה בכיוון הנגדי, האם קיים מניע סמוי נגד הדת, אבל מעדיפה לא להיכנס לפינה הזו…).

ומהמדע אל הרוח. בפרשת נדרים מחדשת התורה כי האדם יכול להדיר את עצמו לתקופה מהנאות, מחפצים או מאנשים מסוימים, ולאסור אותם על עצמו כאיסור תורה. ואפשר לומר כי בפרשה זו מלמדת התורה כי לעיתים האדם לא מסוגל למצוא את דרך ההתמודדות האידיאלית מול אירועים שונים בחייו. במקרה כזה, התורה מייעצת לאדם להדיר עצמו לתקופה מהדבר, וכך לאפשר לעצמו תקופת התבוננות ושיקול דעת מחודש, שלאחריו יוכל האדם לחזור אל המסלול הרגיל של חייו, אך בצורה חדשה, מדויקת יותר. לעיתים ההפרדה וההתרחקות חיונית דווקא למען ההתקרבות. התכווצות שמולידה התרחבות.

הבעיה מתחילה כאשר האדם נותר בתקופת הנדר שלו זמן רב מידי, כאשר בשל רפיון ידיים, מורך לב או פשוט התמכרות לאיזור הנוחות, התחומים שהיו מראשיתם חבוקים ודבוקים נותרים מופרדים ומבודדים זה מזה. וכך גוף ונפש, תורה ועולם, עומק ומציאות – נותרים בודדים כל אחד בפינתו, בלי ההפריה ההדדית שהיא חיונית לקיומם של כל אחד מהצדדים.

לעניות דעתי, הגיע הזמן. שנים שנים שהמקצועות השונים התפתחו כל אחד בתחומו, והתורה התפתחה בתוך בתי המדרש, מוגנת מפני הסערות שבחוץ. שנים שהחברה החרדית חורטת על דגלה בדלנות מחוץ אך גם מבית, תנו לרוח את אשר לרוח ולגשם את אשר לגשם. או תורה או עבודה, או צניעות או יופי, או תורת הגברים או ביתיות הנשים.

החלוקה הזו לארץ ולשמים איננה הדרך הנכונה לחשוב על השלמות הזאת. כי השלמות טמונה בחיבור, בהשלמה, בהשכנת השלום בין שמים וארץ.

 

 

6 תגובות בנושא “אוויר

  1. ממש ריתקת אותי! ושוב, השילוב המיוחד בין רוח , חומר מדע ותורה הוא יחודי!!
    יסוד הרוח משמעו תנועה. ותנועה קימת בעל דבר בבריאה. המילה ׳ברא׳ בארמית זה החוצה. בריאה היא תנועה שמגיעה מבפנים כלפי חוץ. למשל לברוא עולם.. מענין שכך כינו את החכמים ׳ רבי שמעון בר יוחאי׳ בר- החוצה. רבי שמעון היה בנו של יוחאי , דומה לו אבל יצא החוצה. אם היה נשאר בדיוק כמוהו ולא יוצא החוצה בתנועה היחודית שלו היה מתפספס רבי שמעון. אולי זה יכול להיות קשור גם לדוגמה שהזכרת בסוף לגבי חרדיות.. שכדי שתהיה תנועה – יצירה חדשה. צריך להמשיך את היסודות הקימים אבל גם לצאת החוצה לבריאה חדשה ויחודית..

    אהבתי

    1. תודה רבה אילה, הקישור שעשית ממש מעשיר ונותן זוית מבט חדשה, אכן, התהליך של איחוד – פירוק – איחוד מחדש מאד נוכח במעבר בין הדורות גם בראיה רחבה של שינויים בין דוריים, והן בראיה הספציפית של מה שאב מעביר לבנו, מה הבן לוקח כיחידה אחת, מה הוא מפרק כדי להתבונן ולהבין מחדש, ואיך הוא יוצר לבסוף מאותם היסודות והשורשים שקיבל מאביו – יצירה חדשה וייחודית.

      אהבתי

  2. יש פה כל כך הרבה מהלכים שקשה להתייחס לאחד אבל בשבילי הפוסט הזה הוא קודם כל על תנועה.
    פנימה והחוצה. התפרשות והתכנסות. היא הירארכית והיא מעגלית. היא בין קודש לחול, שמיים וארץ
    והיא גם בין תחומי דעת שונים, כשבסוף אין נקודת משקל אידיאלית, זה למצוא בכל נקודת זמן את האיזון הנכון
    ולהיות בתנועה.. ולהכיר בכוח של כל צד ולהבין שצריך גם וגם.
    בחיפוש מידע, זה השלב המאתגר, כי למצוא חומר על כל תחום דעת זה החל הקל (לרוב), למצוא מידע שמצליב
    בין נושאים, תחומי דעת שונים, שלא תמיד חשבו, חקרו וכתבו עליהם ביחד, וגם אם כן, לא בהכרח באותה שפה
    כך שנדרשת פה יכולת תרגום, זו כבר מומחיות.

    אהבתי

  3. ממש כך, ונראה לי שזה גם מתקשר לרשומה הקודמת, על זיהוי יסודות. לי נראה שחלק מהנטיה להפריד נושאים ולהסתכל עליהם בצורה חד ממדית, נובע מזה שאנשים נוטים להיתפס לחלק המעשי וההתנהגותי של הסיטואציות וגם של תחומי הדעת שהם מומחים בהם, בעוד שכשמעמיקים לשורשים ולמושגי היסוד של התחומים, אפשר פתאום לזהות את הקשר הרוחבי בין נושאים…
    ודבר נוסף שאני חושבת עליו, הוא שאולי היה כדאי לעודד סטודנטים להוסיף קורסי בחירה מתחומים אחרים שאינם התחום העיקרי שלהם, כדי לאפשר את הממשק הזה והיכולת להתבונן על נושא מזויות שונות.

    אהבתי

  4. כל כך מרענן לקרוא הגות איכותית ומזוקקת.
    חילך לאוריתא.
    מזכיר את אמירתו של הרב קוק: "הישן יתחדש והחדש יתקדש".
    את מציעה להעדיף מגמה הרמונית ולא סוליסטית.
    כיצד ניתן ליישם זאת בדיאלוג בין הגשם לרוח?
    האם בעזיבתם את חומות תחום המושב (היינו, כאשר יווצר דיאלוג בין הגשם לרוח) היהדות החרדית לא תדמה לחברה הדתית-לאומית ולמעשה תאבד מיוחדיותה? במה אם כן תהיה שונה מהחברה הדתית לאומית?
    או אולי לדעתך אין ערך מוסף להגדרת קטגוריות חברתיות?

    אהבתי

  5. תודה רבקי על המילים החמות…
    השאלה שלך מאתגרת, אבל בעיניי התשובה היא פשוטה, יכול להיות שהייחודיות של החברה החרדית היא בניתוק שהיא יצרה בין גשם לרוח, אבל אם המטרה והשליחות היא החיבור ביניהם, אז ממילא קידוש הניתוק אולי מאפשר קיום סטרילי שמחזיק מעמד אבל לשם מה?
    משל השומרים יתאים פה בדיוק😃, מה הטעם להצליח לשמור באדיקות על שני חלקים מנותקים כשהמטרה היא שהם יהיו בהרמוניה? לקטגוריה חברתית יש יתרון כאשר היא תומכת בערכי היסוד, לא כשערכי היסוד מתגמשים כדי לתמוך בחברה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s