עפר

לפני שבועיים השתתפתי בערב לימוד מרתק לכבוד פורים (במדרשת אותות, פורצות דרך של ממש!). הערב נפתח בשיעור שעסק באגדתא על אילפא ור' יוחנן:

אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא אתא ההוא סבא תנא ליה האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל א"ל הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת (תענית כא.)

ואתרגם בקצרה לטובת מי ששפת האם שלו אינה ארמית… אילפא ור' יוחנן היו לומדים תורה ודחקה להם השעה. החליטו ללכת לעסוק במסחר לקיים נפשם, כפי שכתוב בפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון". בדרכם ישבו בצילו של קיר רעוע, ושמע ר' יוחנן שני מלאכי השרת שמשוחחים ביניהם, האחד אומר לחברו: נפיל עליהם את הקיר ונהרגם, שמניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה. ענה לו השני: נעזוב אותם, שיש שם אחד שתתקיים שעתו. ר' יוחנן שאל את אילפא האם שמע, ענה לו אילפא שלא שמע. אמר ר' יוחנן לעצמו – אם אני שמעתי ואילפא לא שמע, סימן שעלי דיבר המלאך שתתקיים שעתי. אמר ר' יוחנן לאילפא: נחזור ונקיים את הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ר' יוחנן חזר, אילפא לא חזר, ור' יוחנן הוכתר לראש ישיבה. לאחר שנים חזר אילפא, ואמרו לו: אם היית נשאר היינו ממליכים אותך לראש ישיבה (ומסביר רש"י: דאילפא הוי גמיר טפי מר' יוחנן – למד יותר ממנו). עלה אילפא ונתלה בתורן הספינה ואמר, אם ישאלו אותי מהברייתות של ר' חייא ור' אושעיא ולא אוכל להביא הוכחה מהמשנה (שסידר רבי) – אפיל עצמי מתורן הספינה ואטבע. והאגדתא מסיימת בשאלה שנשאל אילפא והתשובה שענה.

הדיון שהתפתח היה עמוק ומעניין, מה פשר המילה 'שעה' שהולכת וחוזרת לאורך הסיפור, מיהם מלאכי השרת ששמע ר' יוחנן, ומה משמעותו של הדיון ההלכתי בסוף האגדתא. (על מהות אגדה זו מומלץ לקרוא גם כאן). אבל אני רוצה להתמקד בדין ודברים ביני לבין הרבנית שרהל'ה רוזן, מוסרת השיעור. בסיומו של השיעור, אמרה הרבנית כי שנים היא קראה את סיום האגדתא כנצחונו של אילפא, שלאחר שנים של מסחר היה בקיא בלימוד כמו – ואף יותר – מאלו שלמדו כל השנים האלו בבית המדרש, ואילו כיום היא סוברת שסיום האגדתא דווקא מצביע על מצבו הקשה של אילפא, שתלוי בין החיים למוות גם במובן הפיזי וגם במובן המטאפורי. אני באופן אישי עדיין קוראת את האגדתא הזו כמתארת שתי דרכים מקבילות, בעיניי אילפא הוא עדיין הגיבור של הסיפור. אמרתי זאת לרבנית, והיא ענתה לי: במבחן התוצאה, מי הונצח על דפי התלמוד? ממימיו של מי אנחנו שותים עד היום?…

עוברת לרעיון אחר ששמעתי פעם, איני זוכרת בשם איזה רב, שדיבר על תופעת המסורתיות. אנשים שמדליקים נרות שבת, מציינים את חגי ישראל ושומרים על מורשת יהודית על אף שאורח חייהם חילוני, ומסבירים את ההתנהגות הזו – אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקבלו את המורשת הזו ויעבירו אותה הלאה לילדיהם. ואז אמר הרב – מעניין אותי מי זה הילד המיוחל הזה, שכולם משקיעים כל כך הרבה למענו…

חברה (דבורה פלדמן, חברה, חוקרת ומידענית שהיא פשוט אוצר בלתי נדלה של ידע, תובנות והבנות) שלחה לי קישור לראיון עם פרופ' מנחם לוברבוים, והאירה מתוכו ציטוט: "אילו מחירים צריך לשלם כדי להעביר את המסורת הלאה". לפרופ' לוברבוים יש אינטרפטציה משלו לדברים, אבל אני לקחתי את השאלה הזו כעומדת בפני עצמה, מה צריך להקריב כדי להעביר את המסורת הלאה.

בכל תחום יש חוקי יסוד. פעולות החשבון, האקסיומות של הגיאומטריה, חוקי התרמודינמיקה, חוקי ניוטון בפיזיקה. בביולוגיה קשה לנסח חוקים, שכן לדעתי האמירה 'לכל כלל יש יוצא מן הכלל' כנראה הומצאה ע"י חוקר מיואש במעבדה שניסה לחזור על ניסוי😊. אבל אחד החוקים החשובים בביולוגיה, הוא שכל יצור חי 'שואף' להעביר את הגנים שלו הלאה. מהיונק הגדול ביותר עד לחיידק הקטן ביותר, מגוון האסטרטגיות להישרדות הוא אינסופי ומעורר פליאה. אני זוכרת את תחושת הרחמים המעורבת בתסכול שחשתי כששמעתי שפרפר המשי אינו עושה דבר מלבד להטיל ביצים; כשקראתי על כך שכשדגי הסלמון עושים את דרכם חזרה אל הנהרות בהם בקעו כדי להטיל את ביציהם – מתעכלים איבריהם הפנימיים שאינם נחוצים לרבייה.

חוזרת אל הסיפור שעמו פתחתי, סיפורו של אילפא. האמירה כי במבחן התוצאה ר' יוחנן ניצח, היא אמירה נכונה שמדברת בעד עצמה. אבל בעיניי ניתן לראות בסיפור הזה רובד נוסף, מימד נוסף. כחלק מהשיעור, דיברנו על הביטוי שחוזר על עצמו מספר פעמים באגדתא – ר' יוחנן שמע, אילפא לא שמע. האגדה באה להדגיש כי לכל אחד מהם הייתה דרך משלו, דרכו של ר' יוחנן הייתה דרך החזרה לבית המדרש, אך דרכו של אילפא, שתלה עצמו בתורן הספינה ומשם התחייב לענות על כל ברייתא שיקשו ממנה – הייתה דרך משלו, ואולי אף דרך ליחידי סגולה, שלא כל אחד בנוי ומסוגל אליה. דרך ליחידים, נתיב לא ידעו עיט.

מה צריך להקריב כדי להעביר את המסורת לדור הבא? זו שאלה גדולה. אבל מה שלי ברור, שלהקריב את עצמך – זהו קרבן גדול מידי עבור הדור הבא. למזלנו לא נבראנו סלמונים או פרפרי משי, שכל ייעודם הוא להעמיד צאצאים לעולם. ברור שחלק גדול ומשמעותי מחיינו הוא כיצד להעביר ולתרגם את הדרך שעברנו, את התובנות שאספנו בה – אל ילדינו. אך אין זה אומר שעל האדם לסלול את דרכו אך ורק מתוך השאלה 'האם גם ילדיי יוכלו ללכת בה'. במקום להיות קבוצת פועלים הסוללת ומכינה את הדרך עבור ילד דמיוני, אולי פשוט אפשר לבקוע לעצמך את הים, להציב את רגלך בנתיב המיוחד שלך. ואולי זו המורשת הגדולה ביותר שאפשר להעביר לילד: ראה כיצד כל אדם יכול לבנות לו בית בעולם.

8 תגובות בנושא “עפר

  1. תובנה נפלאה! שכוייח!
    ונזכיר, "חנוך לנער על פי דרכו", הוא ימצא לו דרך משלו, שתתאים דווקא לו, ואנחנו נשתדל לעזור לו בכך. לפעמים הדרכים מתלכדות, אבל גם לפעמים לא.

    אהבתי

  2. יפה מאוד.

    אם כי לא נשמע לי שללכת למסחר זה לחיות את החייים… להיפך.. רבי יוחנן חי במקום פורה, יצר משהו בר קימא, והשני נבעך נאלץ לריב עם תגרנים ברחוב.
    אז כן באמת יפה שהצליח גם שם לדעת הכל, עדיין לאמר שהוא חי
    את חייו בצורה מלאה בעוד רבי יוחנן ויתר בשביל חינוך הילדים, ממש נשמע לי לא נכון.
    הרב ההוא ששכחץי את שמו, ויתר על חיי יצירה וחכמה, בשביל לשרוד בעולם. ההכרח לא יגונה.אבל גם לא ישובח.

    אהבתי

    1. עניין חינוך הילדים לא קשור באופן ישיר לאגדתא על ר' יוחנן ואילפא. ואני שואלת אותך, אדם שאחרי שנים של מסחר לא רק שלא שכח כלום אלא עדיין נותר לו כוח חידוש ויצירתיות, עליו אפשר לומר שהוא 'נאלץ לריב עם תגרנים ושרד בעולם'? מהאגדתא ממש לא משתמע כך.

      אהבתי

      1. כן, מסחר זה מריבת תגרנים משעממת, והוא לא מתענין בה, או מתגאה בה, המעלה שלו שואף על פי כן הוא זוכר מה למד במקום החי והפועם ממנו יצא.

        אהבתי

  3. יש פה הרבה רעיונות, אני לוקחת איתי את המשפט "להקריב את עצמך לדור הבא – זה קורבן גדול מידי לדור הבא" וצריך עיון…
    זא יש פה אמת מאוד עמוקה ואני מאוד מתחברת אליה, מצד שני בכל מנהיגות, בכל הורות, אני חושבת, במיוחד דתית ומחויבת, יש אלמנט שבו אנחנו מוותרים על משהו, בשביל הדור הבא. מתי זה משהו מעצמנו ומתי משהו חיצוני לנו? שאלה.
    אבל אני אוהבת את האמירה החד משמעית והאמיצה במחוזותינו, על הזכות שלנו לקיום עצמאי ולחיות חיים משמעותיים, זה עומד בסתירה לפעמים, ,במתח, עם הצורך להיות חלק מהקבוצה ולשמש כמעבירי מסורת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s