אש

הפוסט הזה מתגבש לי במשך די הרבה זמן, אבל עד עכשיו עדיין לא הצלחתי למצוא את המבנה והסדר הנכון עבורו. אבל המחשבות האלה כבר בוערות מידי, אז קדימה… יהיה מה שיהיה.

הרעיון של הפוסט הזה הוא קצר, אבל בעיניי קשור לתחומים רבים, והוא – אי אפשר לקחת דבר, לעקור מתוכו את תוכנו ומהותו, ולצפות שהוא ימשיך לנשום מכוח האינרציה או בהנשמה מלאכותית.

המהפכה התעשייתית והטכנולוגית חוללה שינוי אדיר בעולם. משאלות של 'האם', עבר העולם לשאלות של 'איך'. אם פעם השאלה הייתה האם תתפרנס, האם תצליח להביא לחם הביתה, היום השאלה היא רק איזה סוג לחם זה יהיה, ובאיזו צורה תביא אותו. אם לפני מאה שנה ההתלבטות הייתה האם הילד בן העשר או הארבע – עשרה יוכל ללמוד בישיבה או ילך לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית, היום השאלה היא רק באיזו ישיבה הוא ילמד. אם פעם חלק גדול משיקולים של אישה בנישואין היו שיקולים של 'האם', האם יהיה מישהו שידאג למחסורה, יגן עליה ויהיה אב ילדיה, היום נשים שואלות את עצמן עם מי תקשורנה את גורלן, איך הוא ייראה ומה הן מצפות מהנישואין. (מובן שגם היום עדיין יש אנשים שנלחמים על ההישרדות היומיומיות שלהם, אני מדברת על המגמה הכללית.)

ברור שהשינוי הזה הוא מבורך, בכל תחום שנבדוק. אך טמון בו גם פוטנציאל ניוון אדיר. אנשים כבר לא שואלים את עצמם את השאלות המהותיות, עבור מה אני נלחם, מה אני באמת רוצה, מה הערך שהייתי מת עבורו כי בלעדיו החיים אינם חיים, כי השאלות האלה הן כבר לא על סדר היום. הן לא קו המלחמה היומיומי של רובנו. במקום זאת, אנשים מבלים את חייהם בשאלות 'קטנות'. במקום שהנוחות שבקידמה תותיר לאנשים מרחב נשימה וחופש פנימי לעסוק בסוגיות החשובות באמת, במקום שהתקרה שנבנתה מעל ראשם המונעת את זלעפות הגשם ויקוד השמש מלחדור תפנה את זמנם מעיסוק בהישרדות לעיסוק ברווחה האמיתית, רווחת הנפש – היא לעיתים רק מסתירה מהם את השמים. מכרנו את הבכורה בנזיד עדשים. משאלות של מהות – עברנו לשאלות של איכות וכמות.

דיברתי לפני תקופה עם כמה חברות על נישואין, ועל מה חשוב בעיקר בחיי נישואין. הטענה שלהן הייתה שאחרי הכל, אהבה לא באמת יכולה להחזיק את חיי הנישואין, ולכן חשוב התאמה סביבתית ומידות טובות. כשניסיתי להבין מהן מה הן מתכוונות כשהן אומרות אהבה, הן לא ממש ידעו להגדיר את המושג הזה, והתשובות שלהן נעו בין משיכה לבין התאהבות. הסכמתי איתן ששני הפרמטרים האלו לא מספיק חזקים כדי לעמוד בפני הקשיים והאתגרים של חיי זוגיות, אבל לא הסכמתי איתן שזו אהבה… את הדעות שלי על מהי אהבה אשמור אולי לפוסט אחר, אבל מה שהבנתי מהשיחה הזו ומעוד מספר שיחות באותו נושא, שאולי הסיבה שבציבור החרדי השידוכים לא מבוססים בעיקר על התאמה באופי וחברות נפש אלא על 'רשימת מכולת' טכנית ברובה של מראה, מצב כלכלי, מעמד חברתי וכו' – היא שאולי פשוט אנשים לא מקדישים זמן ומחשבה לשאלות המהותיות של מהי אהבה, מה הם מחפשים בבן זוג, מה משמעותה של זוגיות.

יש באמת משהו מאד קוסם וממכר בשאלות ה'איך', הן מאד נוחות לטיפול, מאד ברורות וחד משמעיות. רובנו אוהבים את הרשימות המסודרות המפורקות לפרטי פרטים בערב שבת ובערב פסח, הפרטים הקטנים שנותנים לנו מנות קצובות של דופמין כשהם באים על פתרונם. השאלות הגדולות באמת, הן מורכבות, מעורפלות, מבלבלות, דורשות תהליכים ממושכים ופנימיים, ומועדות לכשלונות, לטעויות, לחישובי מסלול מחדש. מה יותר קל בערב פסח, לנקות את המטבח והסלון, או לשאול את עצמך מהו פסח, מה משמעותו המקורית, מה הוא אומר עבורי, איך ההלכות והפרטים שבו משקפים את המשמעות הפנימית שבו… אבל מה קורה כששוכחים משאלות המהות ועוברים לשאלות האיך? למתבונן מהצד נראה שחג החירות הוא חג השעבוד. שעבוד לניקיון, לחרדות, לעייפות, להשוואות, למירוץ בלתי פוסק.
כי כפי שפתחתי את הפוסט הזה, אי אפשר לקחת דבר, לעקור מתוכו את תוכנו ומהותו, ולצפות שהוא ימשיך לנשום מכוח האינרציה או בהנשמה מלאכותית.

כל חומר בעולם מבטא צורה. ואם מתבוננים לעומק, מעבר לתכונות החיצוניות, הכמותיות, האיכותיות של החומר, ניתן לראות את האש הפועמת בתוך החומר, ומעניקה לו חיים.

לסיום, מצרפת כאן קישור לשיר, שבעיניי הוא שיר שחוזר אל האש הפנימית. שיר של הזמנה ליציאה לחירות.

7 תגובות בנושא “אש

  1. כמה אש יש פה (: וכמה אמת בוערת.
    מאוד מזדהה עם רוח הדברים, אני כן תוהה על המעברים והחלוקות. למשל המעבר או השלכה שעשית מחברה מערבית לחברה חרדית, זא במקרה השני הקייס מאוד ברור, אבל האם גם בחברה המערבית אין עיסוק בנושאים האלה? אולי הוא שטחי או לא מספק אבל אני כן חושבת שיש הרבה עיסוק בשאלות של למה, שנוצרות דווקא בגלל הפנאי.
    בנוסף, בחברה החרדית, האם את חושבת שזה נובע מנוחות של החיים או יותר מערכים ונורמות חברתיות-תרבותיות, שלא קשורות לנוחות, ואולי הנוחות רק מעצימה את הפער? יותר מכך, אני חושבת שאפשר לראות שינויים בנושא הזה דווקא בגלל השינויים הכלכליים שהחברה העוברת ויותר עיסוק בפנאי, לא?
    בהמשך לכך, הרשימת מכולת בשידוכים, לא בהכרח נובעת מנוחות אלא משלל גורמים אחרים (תפיסה מסורתית יותר של נישואין, פרגמטיזם וכן הלאה).
    בלי קשר לדיוקים אלה ואחרים, לוקחת את זה שוב כתזכורת לעצמי, בייחוד ערב פסח (:

    אהבתי

    1. דבורה, איזו חדה ומדויקת את… אני מסכימה מאד שבכל שלב שכתבתי מעורבים עוד גורמים, והדברים הם לא חד משמעיים.
      יכול להיות שהחברה החרדית מקיימת בהקצנה את מה שהתרחש בחברה המערבית, ויכול להיות שהתהליך שהתרחש בחברה המערבית של חזרה לעיסוק בשאלות משמעותיות – יתרחש בהדרגה גם בחברה החרדית, או שכפי שאמרת – הוא נבלם מסיבות אחרות שאינן קשורות דווקא לנוחות והפנאי.
      הקייס שלי כאן הוא לא נסיבתי בדווקא, אלא באמת להדגיש את הפער – איזה פרדוקס זה, שדווקא כשיש לנו כל כך הרבה כלים לקיים בנוחות את החלק המעשי של החיים ושל המצוות כך שלא נצטרך להיות מוטרדים לגביו ונוכל לעסוק בחלק המהותי שלהן – אנחנו שוקעים עוד יותר בחומר לפרטיו ודקדוקיו.

      אהבתי

  2. מקסים!
    אני בדיוק מסתבכת עם שאלה באקשיבה של שואלת שאומרת שהיא לא אוהבת את בעלה,
    ולי נראה שפשוט אין לה חשק מיני.
    אבל מה זו באמת אהבה?

    בעקבות השאלה כתבתי ככה:

    מה זו אהבה?

    איך מרגישים אהבה בלב?

    פעם, כשהייתי בת חמש עשרה נראה לי, הסתבכתי רבות עם השאלה הזו. איך יודעים אם
    אוהבים מישהו או לא?

    גם היום, עשרים שנה אחרי, אני לא חושבת שברור לי במאה אחוז למה קוראים 'אהבה',
    ודי ברור לי שאנשים משתמשים במילה 'אהבה' לכל מיני רגשות שונים.

    יש תחושה מאד עמוקה של אהבה שאני חשה כלפי הבן הקטן שלי, שמתמודד עם כל מיני
    אתגרים בחיים שלו. זאת מין תחושה של חמלה, ושל רצון לגונן.

    יש תחושה אחרת של אהבה שאני מרגישה כלפי בכורתי בת העשרה. תחושה של שמחה במי
    שהיא, תחושה של גאוה שזו ביתי המתוקה, ו'תראו איך היא גדלה, לא מאמינה שהיא
    נולדה ממני!'.

    אלו תחושות שונות בתכלית, ואת שתיהן מכנים בשם אהבה

    אהבתי

  3. יאי, פוסט חדש!

    מעניין, את קצת הופכת את פירמידת מאסלו על פיה (או על חודה, בעצם). לכאורה, חוסר החרדה לגבי הצרכים הבסיסיים היה אמור לאפשר להתקדם לשלב הבא, להשקיע מחשבה ולהתעמק בדברים נעלים יותר. מה שאת טוענת, אם אני מבין נכון, הוא שלפעמים הדבר עצמו גם הוא דורש מחשבה ויחס.
    אלא שתוך כדי הטיעון הזה את מניחה שכשלא ברור אם יש או אין, אנשים כן חושבים על "לשם מה". אני לגמרי לא בטוח שזה כך. לכאורה, הם היו עוד פחות פנויים למחשבות כאלה. כאמור, מאסלו. הבודדים שחשבו והעמיקו, קיימים גם היום.

    הקישור לנישואין/אהבה בציבור החרדי מורכב בפני עצמו. מלבד ההערות המצוינות של דבורה, פה הנקודה היא שלא שואלים את השאלות האלה כי זה בכלל לא מה שמחפשים, לא כי זה קיים וברור מאליו.

    לסיום, לפסח אנחנו שוב מגיעים אל מאסלו, או אל פרעה עם "תכבד העבודה על ה(א)נשים"…

    מה שכן, אני מבין למה את טוענת גם על פסח וגם על נישואין את הטיעון שאיתו פתחת את הפוסט, שעקירת התוכן והמהות לא תאפשר לדבר עצמו להמשיך הלאה.

    אהבתי

  4. אמממ… נראה לי שאני לא הופכת את הפירמידה על חודה, אלא טוענת שאנשים "נתקעים" בשלבים מוקדמים שלה ולא מתקדמים אל הגבוהים יותר. (אני לא ממש בטוחה שההקבלה נכונה, כי אני לא מדברת על תחומים נפרדים בחיים – לא חושבת שמסאלו הניח שהמימוש טמון באותם דברים של הדרגה הבסיסית אלא שכשמתקדמים ממנה אפשר לעסוק במימוש בתחומים אחרים, ואני מדברת על פירמידה בתוך תחום מסוים – עבודה, נישואין, קיום מצוות).
    ומסכימה מאד עם ההערה שלך, מדויק יותר לומר שבמקום להתקדם למהות – אנשים נשארו בשאלות של הכמות והאיכות. (ולא שנטשו מהות למען כמות ואיכות, אם כי בהקשר של מצוות אני די בטוחה שזה כן נכון… מה שנקרא "לשיטתי". אבל גם זה סיפור אחר שיסופר בעז"ה בפעם אחרת).

    אהבתי

    1. > מה שאת טוענת, אם אני מבין נכון, הוא שלפעמים הדבר עצמו גם הוא דורש מחשבה ויחס.

      אז כנראה שהבנתי נכון 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s